אפילו למשרד האוצר נפל האסימון: במסגרת תוכנית הגזירות הכלכלית המתגבשת, ממליצים באוצר להעלות במשהו את שיעורי המס העלובים שנקבעו לחברות היצואניות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. החוק הזה כיכב בטור הזה לא מעט, ממש לא בהקשרים חיוביים, והשבוע החלטנו לעשות קצת סדר ולחשוף עוד שערוריות שמוחבאות בו - שערוריות שהאוצר מקפיד להסתיר, לטשטש ולהרחיק מעיני הציבור.
הנושא הזה הוא סופר-חשוב, משום שדרך החוק הזה עברו ועוברים לאורך השנים בשו-שו עשרות מיליארדים, ובשעה שמדברים ומברברים בלי סוף על "שוויון בנטל" בהקשר של החרדים, כדאי להתייחס ל"שוויון בנטל" היותר רציני - זה שיאזן קצת בין נטל המס הכבד על שכירים ועצמאים קטנים לבין נטל המס על עשירים וחברות ענק.
מסים הם נושא מורכב, מסובך מאוד. העיסוק בו לא פשוט כי קשה מאוד לפשט אותו לציבור, המינוחים בו מקצועיים מאוד, ויש בו פעילות לובי חזקה מאוד. העובדה שיש לובי חזק לחברות והכול נעשה בשו-שו בשם חיסיון השומות, איפשרה להן במשך שנים ארוכות לחגוג על הקופה הציבורית בהיקפים עצומים, בלי שהמספרים ייחשפו.
במארג הזה יש פקידי אוצר בכירים המקדמים אג'נדות מסים הנוחות לחברות הענק, שבהן הם עשויים לנחות עם סיום שליחותם הציבורית; יש כמה פירמות ראיית חשבון חזקות מאוד שאנשיהם צמודים מדי לרשות המסים ואף מעורבים בחלק מניסוחי חוקי המס; ויש רשות המסים, שאנשי מקצוע לא מעטים בה אמורים להתמודד עם פירמות ראיית החשבון וחברות הענק ולבסוף מוצאים את עצמם נוחתים על כיסא בכיר באותן פירמות ראיית חשבון. השקשוקה הזאת לא בריאה, וחמור מכל, היא נעשית על חשבוננו.
השבוע חשף "גלובס" את המספרים המלאים מאחורי תשלומי המס של טבע. זה פשוט מביך, מקומם ומרתיח. מקומה של טבע בכבודה מונח - מדובר בחברה לתפארת, שבנתה בישראל תעשייה לתפארת - אבל לשלם בממוצע מס של 3.7% בשנה בעוד המס הרשמי על חברות באותן שנים עמד על 36% ואחר-כך ירד ל-25%? נו, זה מוגזם.
ראוי לתמרץ חברות מסוגה של טבע, ראוי להעניק לה הטבות, ראוי שתשלם פחות מס מהשיעורים הרשמיים, אבל הכול בחיים זה עניין של מידה. הלכנו רחוק מדי, עד שהטבות הענק כבר אינן משרתות את הסיסמאות היפות על תעסוקה, צמיחה וכדומה.
רשות המסים מקדמת בשבועיים האחרונים קמפיין אגרסיבי לביעור תופעת "השחור" בישראל. חבל על הכסף. כן, יהיו כמה אלפי מלשינים שירצו לנקום בכמה בעלי מקצוע שלא הוציאו חשבונית ויכניסו לקופת המדינה עשרות או מאות מיליונים. מצד אחר, יהיו עוד עשרות אלפים שהתיאבון שלהם להעלמת מס רק יגבר. אם המדינה החליטה לצ'פר חברות בודדות בעשרות מיליארדים, הם יגידו, למה אנחנו צריכים לשלם מס אמת? ההיגיון עקום, אבל הצדק העקום איתם.
1. ההיסטוריה: שורש העיוות
החוק ההיסטורי לעידוד השקעות הון העניק הטבות ענק למספר מצומצם של חברות במסגרת כל מיני מסלולים שונים ומשונים: מ"מפעל מאושר" דרך "מפעל מוטב" ועד "מפעל מוטב במסלול אירלנד". שיעורי המס השתנו ממסלול למסלול אבל נעו מ-0% (כן, א-פ-ס) מס, לכ-11.5% או קצת יותר, אבל כמובן תמיד הרבה-הרבה פחות ממס החברות הרשמי, שנע מ-36% עד 25% השנה.
בסוף דצמבר 2010 אושר בכנסת החוק החדש לעידוד השקעות הון, שנכנס לתוקפו בתחילת 2011. במסגרת התיקון בחוק בוטלו מסלולי ההטבות השונים ובמקומם נקבעו שני מסלולי מס חדשים - "מפעל מועדף" ו"מפעל מועדף מיוחד", שעיקרם שיעור מס אחיד ומופחת על כל הכנסות החברות הזכאיות להטבות.
לגבי מפעל מועדף, נקבע שבשנים 2011-2012 הוא ישלם מס של 10% באזור פיתוח א' ובשאר הארץ 15%. בשנות המס 2013-2014 יירד המס ל-7% ול-12.5% בהתאמה, ומ-2015 שיעורי המס ימשיכו לרדת לרצפה, ל-6% ול-12% בהתאמה. לגבי מפעל מועדף מיוחד (כמו טבע), נקבע שבאזור פיתוח א' הוא ישלם 5% ובשאר הארץ 8% במשך 10 שנים רצופות. זה אמנם קצת יותר מה-0% שנקבע בכמה מסלולים בחוק הקודם, אבל עדיין מדובר בשיעורי מס עלובים, שהוגדרו על ידי יוזמי החוק עצמם "שיעורי המס מהנמוכים בעולם".
גולת הכותרת של החוק החדש הייתה ההחרגה של מפעלים תעשייתיים - מכרות, מפעלים להפקת מחצבים או מפעלים לחיפושי נפט. כלומר, מדובר בעיקר בענקית הכימיקלים כיל, מקבוצת החברה לישראל. משרד האוצר והשר יובל שטייניץ מתהדרים, בצדק, בהחרגה הזאת, אבל הם לא בדיוק מציירים את התמונה המלאה, כפי שנראה בהמשך.
2. הנזק: עשרות המיליארדים שהפסדנו
הטבות המס שמרעיף האוצר על החברות המוטבות בחוק מוערכות בכ-5-6 מיליארד שקל בשנה. שוב, אין בעיה כמובן במתן תמריצי מס למפעלים יצואנים, במיוחד בפריפריה; השאלה היא שאלה של מידתיות ומי גורף את רוב השמנת. וזה לב הבעיה: שיעורי המס נמוכים מדי ועברו את רף ההיגיון של מהו תמריץ לגיטימי. הבעיה הנוספת: את רוב השמנת גורפים מספר מצומצם מאוד של תאגידי ענק, שספק אם היו בורחים מפה אם היו משלמים מס קצת יותר הגיוני.
אם האוצר היה מואיל בטובו לחשוף את הנתונים המלאים, היינו מגלים שהטבות המס של 4-5 חברות בלבד מסתכמות בסכומים עצומים שהיו יכולים לפתור חלקית את בעיית הגירעון השנה. היינו מגלים גם איך הטבות המס הללו תפחו משנה לשנה, במקביל לצניחה בשיעור המס האפקטיבי שלהן. אבל האוצר מתמיד בסירובו לחשוף את הנתונים באיצטלה של חיסיון שומות - תירוץ לא מכובד (שוב, מדובר בכסף ציבורי של הטבת מס ולא בשומה מלאה). זו הסיבה ש"גלובס" פנה לאוצר בבקשה לחשוף את הנתונים המלאים בהתאם לחוק חופש המידע ויגיע עד בג"ץ אם האוצר יתמיד בסירובו לחשוף את הנתונים השערורייתיים.
3. הוויתור המחפיר ברווחים הכלואים
סוגיית הרווחים הכלואים נולדה מתוך החוק לעידוד השקעות הון הישן. החוק קבע שבמקרה של חלוקת דיבידנד מהכנסות שחל לגביהן פטור בחוק, יהיה על החברות לשלם מס בשיעור 25% בגין הסכום שיחולק (אגב, החוק החדש פטר את החברות ממס על דיבידנד. עוד שערורייה - מה פתאום נותנים הטבות וגם פטור ממס על דיבידנד?).
מה עשו החברות? "כלאו" את הרווחים כדי לא לשלם מס, וכך נצברו רווחים בסכום של כ-120 מיליארד שקל, המחכים להשתחרר. מה עשה האוצר? כצפוי, ויתר לחברות באופן מחפיר. הוא קבע מסלולי מס בשיעורים מופחתים - מינימום 6%, העיקר שהרווחים ישתחררו ואיזשהו מס ישולם.
מה המסר לנישומים סטנדרטים? שיש פה סוג של באסטה, שוק שומות, שהחזקים מנצחים בו. אם אתה גדול, תקבל הנחה על השומה החוקית. אם אתה קטן, חפש אותנו בסיבוב.
4. כיל: השערורייה שהוסתרה
כיל היא מחברות הענק שנהנו מהחוק לעידוד השקעות הון לאורך השנים, אבל היא לא בדיוק בסטנדרטים של האחרות כמו אינטל, טבע, ישקר או צ'ק פוינט. כיל, בתמצית, היא השערורייה בה"א הידיעה של החוק: היא קיבלה הטבות מס ענקיות, היא שילמה תמלוגים עלובים, ולאורך שנים הרגולטורים נרדמו בשמירה. היא הרי מפיקה את רוב רווחיה ממחצב השייך למעשה למדינה, ועוד משאב בלתי מתכלה. היא אינה יכולה לממש את האיום של החברות האחרות, לקפל את ים המלח, לארוז אותו במזוודה ולברוח מישראל למקלט מס נדיב יותר. היא פשוט תקועה איתנו, לטוב ולרע. מתברר שזה היה בעיקר לטוב (גם מיקום החברה בקרבת ים המלח ונמל אילת עושה לה טוב, משם שהשינוע קל יותר ועלויות הייצור נמוכות יותר).
כיל היא גם החברה היחידה שאפשר ללמוד בפירוט מדוחותיה על גודל השערורייה. טבע וצ'ק פוינט מתחמקות מדיווח על הטבות המס (הן מדווחות רק על שיעורי המס הכלליים) משום שהן דואליות - אינטל בישראל היא סוג של חברה פרטית וישקר נהנית מחיקו החמים והחסוי של וורן באפט ומשפחת ורטהיימר.
ובכן, אלה המספרים: ב-5 שנים העניק החוק לעידוד השקעות הון הטבות מס ענקיות בהיקף של כ-2.5 מיליארד שקל, מתנה שלא היה בה צורך כלל. את המספר הזה כבר חשפנו כאן בעבר, אבל הרושם שנוצר כאילו החוק החדש עוצר את הילולת הטבות המס פשוט לא נכון. החוק החדש אינו מבטל הטבות מס שהיו זכאים להן מפעלים במסלולים הישנים עד דצמבר 2012, והמפעלים יוכלו ליהנות מהטבות המס בגין השקעותיהם במסגרת הדין הישן.
כיוון שמסלולי ההטבות הללו הם רב-שנתיים (בדרך-כלל 10 שנים), כיל תמשיך ליהנות מהטבות מס (חלקן ב-0% מס!) עמוק לתוך העשור הקרוב. כיל מסודרת עם הטבות המס הישנות ב-10 השנים הקרובות (!) - זו השערורייה האמיתית. המדינה החליטה אמנם להחריג אותה מהחוק הישן, אבל במקביל העניקה לה הטבה המוערכת בכמה מיליארדי שקלים טובים בעשור הקרוב. פלא שהאוצר מסתיר זאת?
הטיעון שאי-אפשר לפגוע רטרואקטיבית בהטבות מס שניתנו די משכנע ולכאורה מוצדק, אבל מוטעה לחלוטין. חבל שמנסחי החוק החדש, בראשות מנכ"ל האוצר לשעבר חיים שני, נפלו בפח של הטיעון הזה. המדינה הרי היטיבה רטרואקטיבית עם חברות כשהעניקה להם הנחה עצומה על הרווחים הכלואים באמצעות חוק חדש, היא גם החליטה לשנות את חוקי המס בשוק חיפושי הנפט והגז רטרואקטיבית, אז מה פתאום אי אפשר לפגוע רטרואקטיבית בהטבות המס של כיל או כל חברה אחרת? אפשר גם אפשר, וצריך לעשות זאת מיד. עדיין לא מאוחר. זאת ואף זאת, כל מומחה מס מכיר את האמרה הנדושה ש"אין זכות מוקנית במסים", כלומר אף חברה לא קנתה לעולם ועד איזושהי זכות להטבת מס, כולל כיל.
הלאה: כיל צברה רווחים כלואים כמו כל שותפותיה לקערת השמנת שמציע החוק. כמה צברה? ובכן, השבוע חיטטנו שוב בדוחות השנתיים וגילינו בביאור קטנטן שרווחיה הכלואים של כיל מגיעים לכ-5 מיליארד שקל. בתשלום מס מלא (25%), מדובר בכ-1.2 מיליארד שקל שהיו נכנסים לקופת המדינה. אבל שטייניץ העניק לחברות מתנה בדמות מס מופחת, וכך תשלם כיל מאות מיליוני שקלים בודדים בלבד (תלוי במסלול שתבחר). כלומר, עוד מתנה של חצי מיליארד שקל לפחות.
5. התמלוגים: התרדמת היקרה של המדינה
לפי חוק זיכיון ים המלח שילמה כיל לממשלת ישראל תמלוגים בשיעור של כ-5% משווי המוצרים בשער המפעל בניכוי הוצאות מסוימות (הגדרות יפות שתמיד אפשר לשחק בהן). במהלך 2010 התעוררה המדינה, ובהתאם לחוזה היא דרשה דיון מחודש על שיעור התמלוגים שתקבל מכמות האשלג המיוצרת בשנה ועוברת 3 מיליון טון (אשלג הוא הבוננזה הגדולה ביותר של כיל ורכיב הרווח הגדול ביותר - כ-62% מהרווח התפעולי הכולל של כיל). בנוסף, יש גם תמלוגים על פוספטים.
ואכן, בשנת 2012 נחתם הסכם חדש, במסגרת ההסכם על ביצוע קציר המלח ומימונו. נקבע כי כיל תשלם תמלוגים בשיעור 10% בגין מכירות אשלג משנת 2010 , שהן מעבר לכמות של 3 מיליון טון, ומ-2012 היא תשלם תמלוגים בשיעור 10% בגין מכירות אשלג מעל כמות של 1.5 מיליון טון בשנה.
לכיל יש כושר ייצור אשלג של כ-6 מיליון טון בשנה (מהמכרות בישראל, בספרד ובאנגליה - בעיקר בסדום שבישראל), והיא מוכרת בסביבות 5 מיליון טון בשנה. כלומר, את הגידול בתמלוגים אנו אמורים לראות כבר השנה, אבל את השנים האחרונות הקופה של המדינה פספסה, וזה פספוס ששווה מאות מיליוני שקלים לפחות, אם לא מיליארדים.
השורה התחתונה של ההטבות שניתנו ועוד יינתנו מציגה הפסד שעלול להגיע עד 8-10 מיליארד שקל, וזה עוד בלי להביא בחשבון את הפסדי ההפרטה המיותרת, שמגיעים לעשרות מיליארדים (בגלל עליית השווי של כיל).
6. החברה לישראל: לא סופרים את הציבור
על הגבהים החדשים שאליהם המריאה קהות החושים של כיל והחברה האם שלה, החברה לישראל, אפשר היה ללמוד מתגובת החברה לטענות המופנות כלפיה, כפי שהובאה במגזין G האחרון. "גברת כהן מחדרה תחליט אם ניר גלעד (המנכ"ל) או אמיר אלשטיין (היו"ר) מתאימים או לא לחברה לישראל", נטען שם בפליאה. מה, באמת? בחברה לישראל לא יודעים שגברת כהן מחדרה מייצגת את הבעלות על כחצי מהחברה לישראל? מה, הם לא יודעים שגברת כהן מחדרה למעשה מעניקה לכיל, פרת המזומנים המניבה ביותר של החברה לישראל, הטבות מס ענקיות? מה, הם לא יודעים שם שהמחצב הבלתי מתכלה של כיל הוא למעשה רכוש המדינה?
ושיא החוצפה: בחברה לישראל חושבים שראוי לשלם יותר לניר גלעד, המנכ"ל. לשלם יותר! כאילו המיליונים המורעפים עליו אינם מספיקים. ולמה? הטיעון הוא שחברות בסדר הגודל של החברה לישראל, כמו קרן הפרייבט אקוויטי בלקסטון או KKR ששוויין מגיע ל-2 עד 6 מיליארד דולר, מתגמלות יותר את מנהליהן, משהו כמו פי 5 ואף יותר. מה, באמת? ראשית, כנראה שבחברה לישראל לא יודעים איך בודקים שוויי חברות: בלקסטון שווה כ-21 מיליארד דולר, KKR שווה כ-12 מיליארד דולר ואילו החברה לישראל שווה "רק" כ-5 מיליארד דולר. וחוץ מזה, מה ההשוואה המגוחכת הזאת בין קרנות פרייבט אקוויטי לחברת החזקות, שכל-כולה בנויה על מחצב מדינה וקרטל אשלג עולמי?
אפשר להניח שניר גלעד מכיר הרבה יותר טוב מספרים אחרים: את הטבות המס הענקיות של כיל ואת התמלוגים העלובים ששילמה כיל למדינה. דווקא הוא מכיר אותם טוב יותר מכול; הוא הרי היה החשב הכללי של מדינת ישראל.
ועדת בכר, שלב החקירה
בעיתון הבית של הטייקון הגדול והמניפולטיבי ביותר במדינה (משרד האוצר) נכתב השבוע שהאוצר בודק אפשרות לנסיגה חלקית מרפורמת בכר, הוועדה לבזיזת הפנסיה הגדולה, כי הוא מוטרד מכך שהכסף הולך למקומות הלא נכונים. וואו! מה, נפל להם האסימון שם באוצר? שומו שמים! האוצר מודה שוועדת בכר כשלה ונכשלה וגרמה נזק אדיר לצרכנים? הייתכן? ההיינו כחולמים? או שזה עוד ספין מבית המדרש של האוצר בשיתוף עיתונאי הבית שלו?
קודם שהאוצר "בודק" ומקים עוד ועדה על ועדה, כדאי מאוד שיחקור - שיחקור כיצד חבורת פקידים לא אחראית, בשיתוף להקת עיתונאים שהפכה עצמה לחברת לובינג, בין היתר גם בגלל אינטרסים מסחריים, קידמה ועדה שזרעה הרס כה רב: ניפחה את המחיר לצרכנים, הגדילה את הריכוזיות בשוק ההון (ואחרי זה הפכה את עורה וניהלה קמפיין צבוע נגד הריכוזיות), החריפה את ניגודי העניינים בשוק ההון, הובילה לגל הסדרי החוב הגדול מאז ומעולם (לבייב, תשובה, דנקנר, זיסר, מימן ועוד ועוד), והפכה כמה עשרות מנהלים של גופים מוסדיים למיליונרים כבדים על חשבון הציבור (אפרופו הכסף שהלך למקומות הלא נכונים). קוראים רבים ביקשו מאיתנו לציין שוב ושוב את האחראים לבזיזה הגדולה, ונענינו ברצון.
על החתום: יוסי בכר (היום יו"ר דיסקונט, אז מנכ"ל האוצר), עו"ד דוידה לחמן מסר (המשנה ליועץ המשפטי לשעבר), עו"ד דרור שטרום (לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים), איל בן-שלוש (לשעבר הממונה על שוק ההון), משה טרי (לשעבר יו"ר רשות ניירות ערך), מאיר סוקולר (לשעבר המישנה לנגיד בנק ישראל), יואב להמן (לשעבר המפקח על הבנקים) וימימה מזוז (לשעבר היועצת המשפטית של משרד האוצר) ומעליהם כמובן ה"יזמים", מר בנימין נתניהו וחבורת הלוביסטים שלו.
החבורה הזאת ממשיכה להפעיל לובי אלים וכוחני כדי למנוע כל בדיקה, חקירה או בירור למען האינטרס הציבורי. כמה מצחיק ומשעשע שאחד מחברי הלובי אף מתהדר בפני קוראיו שרק הוא דואג ל"אינטרס הציבורי". לא דאגה ולא בטיח. רק דאגה לכסות את ערוותו, בתוך שהוא משמיץ בלי סוף עיתונים ועיתונאים אחרים.
eli@globes.co.il