משחק האולסטאר של ה-NBA, או יותר נכון סוף שבוע האולסטאר, שהתחיל ביום שישי ביוסטון, הוא הפקה שנגזרה מהשקפת העולם של הקומישינר דייויד סטרן. סטרן, שיפרוש בשנה הבאה, נכנס לתפקיד ב-1984 "והסתכל על ה-NBA כיותר מספורט", אמר אייזיאה תומאס, הכוכב של דטרויט פיסטונס בשנות השמונים ותחילת התשעים. "זה בידור. זה סיבוב הופעות של מייקל ג'קסון, של הרולינג סטונס. הוא ראה את הליגה כסיבוב הופעות של ה-NBA".
בעידן סטרן האולסטאר, שקיים מאז 1951, נהייה אחת ההופעות החשובות בסיבוב ההופעות - במיוחד בשנות השמונים ותחילת התשעים, כשהליגה עדיין בנתה את הפופולריות שלה. אבל הזמנים, הם משתנים. ממוצע הצופים בטלוויזיה במשחק האולסטאר בשנות האלפיים עומד על 8.37 מיליון איש - לעומת 16.24 מיליון בשנות התשעים, ירידה של קרוב ל-50%. למה?
1. התוצאה לא קובעת יותר שום דבר לאף אחד. האולסטאר תמיד היה משחק ראווה כמובן, אבל היו ימים שהתוצאה שלו הייתה הרבה יותר חשובה לאנשים היחידים שבאמת קובעים איך הוא ייראה - השחקנים. לשחקנים בשנות השמונים והתשעים, בניגוד לשחקנים היום, הייתה תחושת זהות של מזרח ומערב, שהתבססה על הבדלים בפילוסופיית משחק (במזרח המשחק היה בנוי קודם כל על הגנה, רוב הקבוצות שיחקו כדורסל איטי ואגרסיבי; במערב הקבוצות בעיקר רצו, והגנה הייתה מטלה שאפשר לשכוח לפעמים), בסגנונות משחק (במערב היו יותר שחקני Finesse, כמו שמכנים אותם בארה"ב; במזרח כולם היו חייבים להיות אולטרה פיזיים), ועל התלכדות נגד האויב המשותף (השחקנים של הקבוצה המפסידה בגמר המזרח היו מברכים את המנצחים עם המשפט Beat L.A, כי הלייקרס היו בגמר הפלייאוף שמונה פעמים בשנות השמונים).
הזהות הזאת לא היתה קשורה למשחק האולסטאר, אבל היא השפיעה עליו. היתה בין השחקנים מעין הסכמה שבשתיקה: שלושת הרבעים הראשונים מוקדשים לראווה, בלי להפוך את העסק לבדיחה; והרבע האחרון לגאווה - שזה אומר אינטנסיביות של פלייאוף גם ברמה הקבוצתית. בשנים האחרונות השחקנים, מכיוון שאין להם הגאווה האזורית-קבוצתית, רק אישית, לקחו את הנוסחה הזאת לקיצוניות מגעילה; שלושה רבעים וחצי הם ממש מזלזלים במשחק, ואז הם מנסים, בדרך כלל כל אחד בכוחות עצמו, לנצח אותו.
2. השעמום מתחרויות הדאנקים והשלשות. מה שקרה זה שבשנות השמונים גם הכוכבים הכי גדולים ב-NBA (ג'ורדן, בירד, דומיניק ווילקינס ועוד) השתתפו בתחרויות הדאנקים והשלשות, הלב של אירועי יום שבת באולסטאר, והם ייצרו תמונות בלתי נשכחות (ג'ורדן מטביע מקו העונשין) ששיחקו תפקיד בזינוק של ה-NBA למיינסטרים בארה"ב. בשנות האלפיים הכוכבים הגדולים, על-פי רוב מוחלט, פשוט מסרבים לשתף פעולה עם הליגה, אי אפשר להגדיר את זה אחרת, והעניין ביום שבת של האולסטאר הולך וקטן. בעונה הקודמת הייתה ירידה של 18% ברייטינג של השידור ביום שבת לעומת 2011.
בתחרות הדאנקים של 2011 זכה בלייק גריפין מהקליפרס, הלהיט הוויראלי של ה-NBA, שהטביע מעל מכונית. זה אפילו לא אחד משני הדאנקים הכי פופולריים שלו ברשת, מה שמלמד על הגורם השני לשעמום מתחרות הדאנקים, וגם השלשות לצורך העניין: במשחק אמיתי זה יותר מלהיב.
3. הסיבה המרכזית לצפייה. ה-NBA היא ליגה של כוכבים, זה האתוס, ולכן הסיבה המרכזית לצפייה היא תמיד הכוכב הכי גדול. הכוכב הכי גדול היום, לברון ג'יימס, עושה דברים קצת לא רציונליים ברמת הכדורסל לאחרונה. בשבוע שעבר הוא נהיה השחקן הראשון בהיסטוריה שמסיים שישה משחקים רצופים עם לפחות 30 נקודות בלפחות 60% מהשדה. באיזשהו שלב של ההתפוצצות הזאת, האחוזים של ג'יימס מהשדה ב-65 זריקות רצופות (75.4%) היו יותר טובים מהאחוזים שלו מקו העונשין העונה (73.8%).
כרגיל, שוב התחילו השוואות לג'ורדן, מה גם שג'ורדן בכותרות עכשיו כי הוא חוגג יום הולדת 50 היום (א'), והחגיגה שלו תהיה חלק מסוף שבוע האולסטאר. ההשוואות האלה לא הוגנות כלפי ג'יימס מהרבה סיבות, אבל דווקא בקונטקסט של האולסטאר, שהוא עבור הצופה קודם כל מופע של אסתטיקה, כבר אפשר להשוות אותו לג'ורדן, ואז להגיע למסקנה שאסור להשוות אותו לג'ורדן.
ג'ורדן היה חוויה אסתטית אידאית, בכל תנועה ופעולה שלו על המגרש, לכן זו תמיד היתה אטרקציה כמעט אוניברסלית לראות אותו משחק, לא משנה באיזו סיטואציה. ג'יימס, מהבחינה הזאת, הוא חוויה אסתטית בעיקר עבור אוהדי כדורסל מושבעים, שנפעמים בצדק מהשילוב בין הכוח והמהירות והקואורדינציה. עבור השאר הוא יכול להיות קצת גדול מדי, קצת חזק מדי, אפילו מפלצתי לפעמים. והשאר הם הצופים שמשחק אולסטאר אמור למשוך.