הכלבים נובחים, הצרכנים בוכים, והשיירה עוברת. פחות משנתיים חלפו מאז יצאו מאות אלפים לרחובות, כשהם זועקים נגד יוקר המחיה - והכשלים המרכזיים נותרו בעינם. מחירי הדירות עדיין מרקיעי שחקים, המזון עדיין יקר, ועוד לא אמרנו מילה על מחירי המים המופקעים, על מחלבת הכספים מבעלי המכוניות ושאר כלי הרכב ועל ההתנהלות השערורייתית של הבנקים.
בכל הענפים האלה יש כשלי שוק מתמשכים, אך לא כאלה שלא ניתן לפתור אותם. צריך רק לרצות. צריך לרצות, כמו שמשה כחלון רצה לזעזע את שוק הסלולר. ולא סתם לרצות, אלא להתמסר לזה. להקדיש לזה זמן, משאבים ותשומת-לב. לא לזרוק המלצה שטחית לחלל האוויר, להקים ועדה שתעבוד חצי שנה, להתראיין לכמה כלי תקשורת ולסמוך על זה שהאיום האיראני, עמוד ענן או האסיר X ישכיחו את זה מלב הציבור.
צריך לרצות בזה באמת, להסיר את הכפפות, לאזור אומץ ולהתעמת עם אותם בעלי עניין, שמושכים בחוטים ודואגים למסמס כל רפורמה שתקל במעט על הצרכנים. להתעמת עם בעלי השליטה בבנקים, להתעמת עם יצרניות המזון הגדולות, להתעמת עם השתדלנים ומסמאי העיניים.
מתברר כי מי שצריך לעשות את זה, הרגולטורים, מעדיפים להעלים עין מהמתרחש מתחת לאפם. הנה, מחירי העוף המזנקים מעלים ניחוח עז של ריקבון ושל תיאום - ודבר לא נעשה. הבנקים נדרשים לרפורמה בעמלות ניירות ערך, אך בסוג של התרסה מוצאים דרך עוקפת שתמזער את הפסדיהם מהמהלך.
כמו ילדים שבודקים את גבולות ההורים, כך גם הם בודקים, על גבם של הצרכנים - עד לאן יוכלו למתוח את גבולות הסבלנות של הרגולטורים.
אוזלת-היד של אלה האחרונים מעבירה את הכדור למגרש של חברי הכנסת: רבים מהם הם תוצר של המחאה החברתית, חלקם ממש לא מזמן חצו את הכביש מהמאהל למשכן.
נכון, בחודשים האחרונים הספידו רבים את אותה אווירה אופטימית של שינוי ששררה בקיץ 2011, אבל תוצאות הבחירות הוכיחו כי חלק גדול מהישראלים עדיין כמה לשינוי.
אלה מבין חברי הכנסת שחייבים את בחירתם לאותם מוחים, מוטב שישכילו למנף את הכוח שניתן להם כדי לקדם הצעות חוק שיפרקו את מוקדי הכוח המרכזיים. נכון, זה יהיה הרבה יותר קשה מאשר לישון באוהל או לצעוד בהפגנה, אבל זה המבחן האמיתי שלהם.