שתי החלטות בעלות משמעות רבה העבירו הרגולטורים של שוק ההון המקומי בתקופה האחרונה. הראשונה היא הארכת יום המסחר, קמפיין שאותו הובילה מנכ"לית הבורסה אסתר לבנון ושזכה לאישור דירקטוריון הבורסה. ההחלטה השנייה היא הפחתת עמלות הפצת קרנות הנאמנות בבנקים, יוזמה שהוביל יו"ר רשות ני"ע, פרופ' שמואל האוזר, שזכתה היום לאישור בהצבעה שנערכה בוועדת הכספים בכנסת.
יהיו המניעים שמציגים האוזר ולבנון טובים ככל שיהיו, השורה התחתונה במקרה של שתי ההחלטות זהה: מדובר במהלכים גורפי כותרות, שספק גדול אם יקדמו במשהו את הפתרון לבעיות העמוקות שמהן סובל שוק ההון המקומי.
הבורסה בתל אביב, שלא התאוששה למעשה מאז 2008, סובלת זה תקופה ארוכה מהתייבשות מחזורי המסחר ומירידה בהיקף גיוסי ההון (אשתקד לא נרשמה ולו הנפקת אקוויטי ראשונית אחת).
למרות שאין מדובר בתופעה ייחודית לשוק המקומי, נמנעה לבנון עד עתה מבניית תוכנית הבראה כוללת לזירת המסחר, שאותה היא מנהלת באופן מונופוליסטי. לבנון בטוחה כנראה שהמהלך שהיא מובילה, שנוסה אגב בעבר ולא צלח (אבל מי זוכר), יהווה תרופת פלא לבעיית ההתייבשות. אלא שבפועל קשה לראות כיצד הגדלת החפיפה עם שעות המסחר בוול סטריט משנה במשהו את המצב הקיים, למעט תוספת עלויות שיספגו מנהלי חדרי המסחר.
פרופ' האוזר, מצדו, משוכנע כי הורדת שיעור עמלות ההפצה שגובים הבנקים ממנהלי קרנות הנאמנות יוריד את דמי הניהול שמשלם הציבור. אלא שהרפורמה הזו, שעטופה באמירה חברתית שעיקרה לקיחת כסף מהבנקים לטובת המשקיעים, עלולה לגרום להעברת החיסכון שינבע מהורדת העמלות שגובים הבנקים לכיסיהם של מנהלי הקרנות דווקא. זאת בשל העובדה כי הרשות נמנעה מלעגן את הרפורמה בחקיקה, ואיש אינו ערב לכך שבעתיד אכן ימשיכו מנהלי הקרנות לגלגל את החיסכון לכיסו של הצרכן הסופי.
בשני המקרים שלפנינו נראה כי הלחץ להראות הישגים בטווח הקצר הכריע בנקודת הזמן הנוכחית את ההיגיון הכלכלי של הרגולטור. הבעיה היא שההחלטות הללו עלולות להיגמר בבכי, שכן את תוספת העלויות שהן משיתות על הבנקים ועל הברוקרים, עשוי בסופו של דבר לספוג הציבור.