"הפרשה הנגלית בתיק דני דנקנר היא אחד הגילויים החמורים והמדאיגים ביותר של התנהלות עבריינית בגוף ציבורי-עסקי במדינת ישראל" - כך אמר היום (ד') עו"ד מאור אבן-חן מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, בנאום הפתיחה של התביעה במשפטו של דנקנר, יו"ר בנק הפועלים לשעבר.
בכתב האישום, שכולל 4 אישומים, מואשם דנקנר בעבירות של הלבנת הון, מירמה והפרת אמונים בתאגיד וקבלת דבר במירמה בפרשת בנק פוזיטיף וספיחיה.
בנאומו היום ביקש התובע להסביר לשופט צבי גורפינקל מדוע לטעמה של הפרקליטות מדובר בפרשה כה חמורה.
"החומרה היתרה בתיק הזה נובעת מכך שבנק הפועלים, כמו כל בנק אחר בעולם, תלוי באופן מוחלט באמון הציבור. בנק לא יכול לפעול, ולו יום אחד, ללא אמון מוחלט של הציבור", אמר התובע. "מעשיו של הנאשם, כפי שהם מתוארים בכתב האישום וכפי שאנו נציג אותם לבית המשפט במסגרת פרשת התביעה, הינם מעשים הפוגעים באופן משמעותי באמון הציבור בבנק הפועלים ובמערכת הבנקאית כולה".
לדברי התביעה, דנקנר פעל בבנק בניגוד לכל כללי הממשל התאגידי הראוי, ו"הפרקליטות תראה במשפט כי במקום למלא את תפקידו כיו"ר דירקטוריון המפקח על הנהלת הבנק, הנאשם הוביל בעצמו, באופן אישי, עסקאות שונות של הבנק, וקיבל החלטות עסקיות בשם הבנק. כל זאת בעת שהוא נמצא בניגוד עניינים, אותו הוא הסתיר מדירקטוריון הבנק ומהנהלת הבנק".
ניצול אמון
בהתייחסו ל-3 האישומים הראשונים בכתב האישום, ציין התובע כי חומרה נוספת במעשיו הנטענים של דנקנר נובעת מכך שחלק ממעשי המירמה לכאורה שלו כיו"ר כוונו כלפי בנק הפועלים עצמו וכלפי בנק זר.
"קשה לחשוב על מעשי מירמה חמורים יותר מאשר יו"ר בנק הפועל במירמה כלפי הבנק עליו הוא מופקד, תוך ניצול האמון שניתן בו כנושא המשרה הבכיר ביותר בבנק; או יו"ר בנק ישראלי, שפועל במירמה כלפי בנק זר אשר נותן בו אמון מתוקף תפקידו".
האישום הראשון נגד דנקנר עוסק בפרשת רכישת בנק פוזיטיף. לפי אישום זה, דנקנר פעל בניגוד עניינים מהותי בהיותו יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים, בכך שלא דיווח על הקשרים העסקיים של חברת אלרן השקעות, בה היו לו אחזקות משמעותיות, עם קבוצת RP בראשותו של רפי ברבר. זאת, בעודו מנהל משט-ומתן עם ברבר על תשלום פיצוי לקבוצת RP בגין ויתור על חלקה בעסקה עם בנק הפועלים לרכישה משותפת של בנק פוזיטיף.
ברכיב האישום השני נטען כי דנקנר קיבל הלוואה בסך 5 מיליון אירו מבנק הולנדי, השייך לאיש העסקים הטורקי הליט צ'ינגלולו, המחזיק גם בבנק פוזיטיף הטורקי, זאת על סמך הצהרת הון כוזבת.
באישום השלישי טוענת הפרקליטות כי דנקנר קיבל הלוואה בסך 3.4 מיליון שקל מבנק הפועלים (כמסגרת אשראי), על סמך טענה כוזבת כי הכסף ישמש לרכישת נכס, בעוד שבפועל הוא שימש לרכי שאג"ח של חברת אלרן השקעות.
בהמשך התייחס התובע לאישום הרביעי בכתב האישום, שעניינו דיווח בלתי תקין לרשות לאיסור הלבנת הון. דנקנר מואשם כי השתמש בחשבון שנפתח על-שם מזכירתו בבנק הפועלים, חגית מלכה, מבלי שיידע את הבנק על כך. לדברי התובע, גם כאן קשה להפריז בחומרת העבירות המיוחסות לדנקנר.
התובע ציין כי אין מחלוקת על עובדות האישום הרביעי, שכן דנקנר עצמו הודה כי השתמש בחשבונה הפרטי של מלכה, מבלי שדיווח זאת לבנק ולרשות לאיסור להלבנת הון.
"מדובר במשטר דיווחים שהנאשם, כיו"ר הבנק הגדול במדינה הכיר היטב, ועדיין פעל על-מנת לחמוק ממנו", אמר התובע. "מדובר על יו"ר הבנק הגדול בישראל, שמכיר היטיב את חובות הדיווח לרשות לאיסור הלבנת הון ואת החובה להצהיר על נהנה בחשבון, אשר משתמש בחשבון הבנק הפרטי של מזכירתו במשך שנים, מבלי לדווח על שימוש זה. שימוש אשר הופסק רק בעקבות הקפאת החשבון על-ידי המשטרה".
התובע הוסיף גם כי "מדובר במחזור פעילות של מיליוני שקלים באותו חשבון, מיליוני שקלים, שלא דווחו לרשות לאיסור הלבנת הון. אנחנו לא מדברים על מקרה תיאורטי. במסגרת החקירה שהתנהלה נגד דנקנר בתיק הולילנד, המשטרה ערכה חקירה כלכלית לצורך איתור רכושו ותפסה חלקים מרכושו הגלוי של הנאשם.
"יחד עם זאת, את הכספים שאותם החזיק הנאשם בחשבונה הפרטי של מלכה המשטרה לא תפסה, שכן כלל לא ידעה ולא יכלה לדעת שבפועל מדובר בכספים של הנאשם. כספים אלה נתפסו במסגרת כתב האישום הנוכחי", הבהיר התובע.
"הצגה מגמתית"
דנקנר כופר בכל האישומים נגדו. באמצעות עורכי הדין נבות תל-צור, יוסי בנקל, רותי ליטבק וטל שפירא, הוא טוען כי בכתב האישום שהוגש נגדו נעשה מאמץ מלאכותי לפרוס התנהלות עסקית מורכבת, ארוכת-שנים, לשורה של עבירות כביכול, תוך הצגה מגמתית.
עיקר קו ההגנה של דנקנר צפוי להיות שההחלטות המרכזיות, נשוא כתב האישום נגדו, נידונו ואושרו על-ידי הנהלת בנק הפועלים, כמו גם דירקטוריון הבנק, שעל יושרם ומקצועיותם של חבריו לא ניתן לחלוק. וזאת, הן מראש והן בדרך של אישרור בדיעבד לאחר פרישתו מהדירקטוריון.
דנקנר עומד לדין בימים אלה גם במשפט פרשת הולילנד, בה הוא מואשם כי נתן שוחד למנהל מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, יעקב אפרתי, במטרה לקדם את הפשרת קרקעות חברת המלח, שהייתה בבעלות משפחתו.