אירוע הספורט שארגנה עיריית תל-אביב ביום שישי האחרון, 15.3.13, הסתיים באסון: הרוג אחד ו-80 פצועים שהובלו לבתי-חולים.
כיצד קרה שאירוע ספורט עממי מסתיים כפיגוע המוני? מה הן ההשלכות המשפטיות שנובעות מכך? מהי אחריותם של מארגני המרוץ ושל הגורמים שאישרו את התקיימותו בתנאי השרב ששררו באותו יום?
לפני שיקבל כל רץ מספר להשתתפות במרתון, הוא נדרש לחתום על טופס "הצהרת בריאות", שכולל הצהרה של הרץ כי בריאותו הגופנית תקינה, וכי הוא מכיר את התנאים הפיזיים של המרוץ. כן נאמר בהצהרה כי המארגנים מסירים מעצמם אחריות לנזק גוף שעלול להיגרם לרץ בתחרות.
אז מה קורה כשכן מתרחש נזק גוף? האם האחריות רובצת לפתחו של הרץ - או שיש להטיל אחריות גם על המארגנים?
הטופס שעליו חותמים הרצים מכונה בעגה המשפטית "תניית פטור", הצהרה שנועדה להגביל את היקף החובות של צד לחוזה. מדובר בתניית פטור מנזקי גוף. יש לכך השלכות רחבות יותר שהרי אין דומה תניית פטור הפוטרת מנזקים ממוניים לתניה הפוטרת מאחריות לנזקים גופניים.
המגמה בפסיקה היא לפסול תניות פטור מנזקי גוף על-ידי התערבות בחופש החוזים באמצעות "תקנת הציבור". השופט העליון משה זילברג קבע בפסק דינו המונומנטלי בפרשת צים נגד מזיאר: "תוך המסגרת הסדירה של חיי החברה, החיים הם הנכס הקדוש ביותר, שהשמירה עליו דוחה כל קדושה אחרת, לרבות - אין ספק - גם קדושת החוזים" (ע"א 461/62 צים נ' מזיאר, פ"ד יז). וכדברי השופט המנוח מנחם אלון: "כאשר קיימת פגיעה מיוחדת באינטרסים של הציבור או פגיעה מעין נפשית-גופנית באחד הצדדים לחוזה - חוזה כזה בטל הוא משום שעומד הוא בסתירה לתקנת הציבור" (ע"א 566/77 דיקר נ' מוך, פ"ד לב(2).
במהלך השנים פסלו בתי המשפט תניות פטור חוזיות, מכוח אותה "תקנת הציבור". בעניין לגיל טרמפולין פסל בית המשפט העליון תניה שפטרה מפעילת מתקני טרמפולינה מאחריות לנזקי גוף שנגרמו למשתמשים במתקניה; בשני פסקי דין נוספים קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל תביעת משפחת מנוח שנהרג בשיט רפטינג בחו"ל ותביעת אדם שנפגע בצניחה שביצע בקורס לצניחה אזרחית, ופסקו כי יש לבטל את תניות הפטור שחלו במקרים אלה לנזקי גוף מחמת תקנת הציבור (פס"ד עיזבון המנוח חרובי נ' נהרות משלחות; פס"ד רפאל נגלר נ' שלמה פרל).
הפסיקה אף מבחינה, בנוגע לתניות פטור, בין מצבים שבהם אדם נוטל על עצמו סיכון באופן מושכל - לבין אדם מהיישוב המתפתה להשתתף בפעילות מסוכנת.
בענייננו, רץ מרתון מקצועי ומיומן, המודע לסכנות בריצה למרחקים ארוכים, עשוי היה לקבל החלטה מושכלת יותר אם לרוץ בתנאי השרב ששררו. זאת, לעומת רצים-חובבנים שהניחו שאישור המרוץ מראה שהוא זכה גם לברכת-הדרך של משרד הבריאות, ולכן - לא יאונה להם אסון.
מכבסת מלים
הצהרת הבריאות שעליה חתמו הרצים מהווה "חוזה אחיד", כמשמעותו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים. מגמת חוק זה היא להגן על האדם הקטן, הצרכן, שפעמים רבות נדרש לחתום על חוזים שניסחו תאגידי ענק או לעתים (כבענייננו) הרשות המינהלית. אלה האחרונים לא תמיד רואים לנגד עיניהם את האינטרס המלא של האזרח הקטן, אלא את האינטרס של "קיום המרוץ במועדו" - מכבסת מילים להתחייבות אדירה למפרסמים, שלא ניתן לבטלה כולה רק בגלל שמזג-האוויר "השתגע".
לפני כ-20 שנה התרחשה תאונת אימונים שבה מתו שניים מלוחמי סיירת מטכ"ל ממכת חום בעת אימון ניווט באזור אילת. מפקד הסיירת קיבל אז אחריות פיקודית והחליט להתפטר מתפקידו. לבסוף הוא הועמד למשפט צבאי בגין גרימת מוות ברשלנות, ונמצא אשם.
רצי המרוץ בתל-אביב אינם לוחמי סיירת מטכ"ל ולא התכוונו להיות כאלה. העובדה שרץ אחד נפטר מדברת בעד עצמה, ומחייבת אחריות "פיקודית" אם לא למעלה מכך. ומקל וחומר, לאחר שלפני כשנתיים נפטר רץ בן 42 במרתון תל-אביב (!). התוצאות העגומות והטרגיות מדברות בעד עצמן.
עיריית תל-אביב מודיעה החל מיום שישי האחרון כי נתוני מזג-האוויר היו "סבירים". ובכן, ישאל השואל האם "סביר" שרץ אחד בן 29 ימצא את מותו במרוץ ועשרות רצים אחרים ייפגעו ברמות חומרה כאלה ואחרות, רק שנתיים לאחר שרץ אחר באותו המרתון, התמוטט ומת.