האייטם הזה, מתקתק כמו כל אפיזודה נוסטלגית, הוא תמציתו של הכדורגל הישראלי לדורותיו: סיפורם של משחקים גדולים, שבפועל היו חסרי חשיבות עבורנו - ובעיקר חשובים ליריבות (צרפת בפארק דה פרנס, רוסיה ב-2007 ברמת גן), אבל הוציאו משחקני נבחרת ישראל איכויות שספק אם ראינו אצלם אי פעם. נדמה כי הניצחון על פורטוגל ב-28 באוקטובר 1981 היה הראשון במשחקים הספקטקולרים האלה, ואני מודה שכשמיניסט בעת ההיא, אני מתקשה לשכוח אותו.
***
ישראל סולקה מאסיה ב-1978. התעצמות הגוש הערבי בפדרציה האסיינית, אפשרה את בעיטתנו חזרה לאופ"א. ההתאחדות האירופית נאותה לארח את ישראל לשלושה קמפיינים בלבד: המשחקים הקדם אולימפיים לקראת אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 ולוס אנג'לס 1984, והטורניר הקדם עולמי לקראת מונדיאל ספרד 1982, גביע העולם הראשון שאירח 24 נבחרות. ודווקא בשל כך, השיבוץ בבית המוקדמות מספר 6, נראה אכזרי מדי לתקשורת הספורט חסרת הסבלנות של ראשית שנות ה-80.
המאמן היה האנגלי ג'ק מנסל, היום בן 85, שנולד וחי עד היום סמוך לעיר ברייטון. באנגליה הוא זכה לאמן מועדון אחד בלבד, רדינג, אז בליגה השלישית, ולנבחרת ישראל הוא הגיע אחרי שנה אחת בנבחרת בחריין. לא פלא אפוא, שאחרי מאמנים מחוספסים כדוביד שווייצר ועמנואל שפר, האנגלי בעל השפה השסועה, ציני שעישן מקטרת ולא פלרטט עם התקשורת - נראה כמו אסון.
בפרספקטיבה היסטורית זה היה קמפיין מוצלח יחסית לנבחרת, על-אף שסיימה אחרונה אחרי נבחרות כמו סקוטלנד (בתור הזהב שלה), צפון אירלנד (בשיאה), שבדיה ופורטוגל, ולא רק בגלל הניצחון על פורטוגל. העיתונות תלתה את זה במנסל, שלטענתה זלזל בכדורגל הישראלי (כינה את השחקנים "נייטיבס", ילידים, במשחק בשבדיה), התעקש להעדיף את יצחק שום הוותיק כבלם אחורי על-פני הסופרסטאר מליברפול, אבי כהן המנוח, והעדיף כדורגל קשוח על-פני כדורגל הרפתקני.
כששאלתי את שומי השבוע על ההעדפה הזאת, הוא הסביר: "אבי היה אוהב לעלות עם הכדור ומנסל חשב שבלם בנבחרת ישראל לא יכול להרשות לעצמו לעזוב את העמדה שלו. זה לא הרגיז את אבי, זה הרגיז בעיקר את פיני".
***
פיני, הוא פיני זהבי, היום "סופר-אייג'נט" בלשון העיתונות הבריטית, ואז ראש דסק הכדורגל במדור הספורט של "ידיעות אחרונות", ומי שתיווך בעסקת מכירת אבי כהן לליברפול. זהבי לא יכחיש גם היום כי הוביל למעשה קמפיין נגד מנסל. ההתנגדות למאמן היתה כלל מערכתית והקיפה את גדולי הכותבים אז: שאול אייזנברג ומאיר איינשטיין ב"חדשות הספורט", צבי קופמן ואבי רצון ב"מעריב". איינשטיין אף הגדיל לפני המשחק מול פורטוגל וכתב בפירוש כי ניצחון עלול להשאיר את מנסל בתפקידו. מנסל, שהרוויח 4,000 דולר בחודש, זכה לביקורת קבועה על שכרו ועל מקום מגוריו - הרצליה פיתוח - בדרך שמזכירה את הביקורות על ריצ'ארד נילסן ולואיס פרננדז בזמנם. התאקלים עם העיתונות היו על בסיס כמעט קבוע. פעם אפילו דחף מנסל צלם עיתונות ידוע, כשזה ניסה לצלם אותו סועד בחדר האוכל בשפיים. "בשני מקומות לא אתן לצלם אותי", הרעים מנסל, "כשאני אוכל, וכשאני מחרבן".
הקונפליקט הזה הציב כמעט את כל הנבחרת מאחורי המאמן האנגלי. יוסי מזרחי: "מנסל הביא גישה אחרת לגמרי לנבחרת. הרבה פחות לחץ מאשר לפני כן. זו היתה תקופה שכל שחקן מחוץ לארץ נראה לך אלוהים". אריה חביב: "מנסל לא היה כמו המאמנים הישראלים הלקקני תחת. אנחנו למדנו המון ממנו. מי שרצה להצליח היה צריך להתאמן. ככה הוא היה. לא היתה אצלו איפה ואיפה. הוא היה מאמן יותר יסודי ויותר מקצוען".
יצחק שום היה השחקן הכי קרוב למנסל. מבחינתו, מנסל הקדים את דורו ולכן התקשו לעכל אותו: "הוא היה אומר שהוא לא מאמין בטקטיקות כי הן לא מנצחות משחקים. 'שחקנים צריכים ליהנות', הוא היה אומר, 'והם יכולים ליהנות רק כשהכדור אצלם ברגליים'. מאמנים זרים בדרך כלל לא מתעסקים עם דברים שמאמנים ישראלים מתעסקים. פחות מתחשבים במה שאומרים עליהם. כשרציתי להגיד לו מה כתבו הוא היה אומר שזה לא מעניין אותו. הייתי מאוד מקורב אליו. כמעט בכל דבר הוא שיתף אותי. היה הרבה מה ללמוד ממנו בקטע המקצועי והמחשבתי".
כשהנבחרת היתה הולכת למשחק כדורסל או לסרט בת"א, לפני משחקים, מנסל היה נמנע מלהצטרף אבל היה יודע על כל צעד. המסלול היה קבוע: מסיימים אימון בשפיים, נוסעים לת"א, עוברים בחזרה בסטקיית "מושיקו לויקו" בגלילות, יורדים על סטייק בפיתה, וחוזרים לבית ההארחה. מנסל עשה את עצמו כלא שומע, וידע הכל. הוא לא טיפל בהפרות משמעת בדרך המקובלת, הוא פשוט השאיר שחקנים בחוץ. לפעמים הוא עצמו היה דואג להגיע לחדרי השחקנים - אלה שהבריזו מערבי ההווי - היה אורז להם את התיקים ומשאיר אותם מחוץ לחדר, לא לפני שהחזיר את המפתח לקבלה. את אלה שחפץ ביקרם, היה נוהג להזהיר מראש. את חיים בר שברח פעם לחברתו הוא לקח למגרש החנייה "לשיחה", הגיע אל מכוניתו של הבלם הנתנייתי, נשען על מכסה המנוע, וקפץ משם בבהלה כשהוא טוען כי המכסה לוהט, רמז לבר שהוא יודע כי חזר מבילוי. את יצחק שום הזהיר פעם, לפני אימון במחנה אימונים בצפת, כי ייצא ויערוך חימום טוב. את שאר השחקנים, ששכבו על הדשא וחיכו לאימון, הקים והחל לבצע איתם "סטארטים" ללא חימום. הוא חשש ששום, בגילו, עלול לקרוע שריר. אחרי שהסתיים הטירטור אמר לשחקנים: "האימון מתחיל בחמש, החימום הוא לא חלק מהאימון".
פיני זהבי. ניהל קמפיין נגד מנסל
***
כמה שבועות לפני המשחק מול פורטוגל, מונה חיים הברפלד כיו"ר ההתאחדות במקומו של מיקה אלמוג. להברפלד היה ברור שהוא מחליף את מנסל. דובר כבר על ה-1 בדצמבר, שבעה חודשים לפני סיום החוזה. הברפלד נפגש עם המאמנים הצעירים שלמה שרף, מוטל'ה שפיגלר וצבי רוזן וקיבל מהם המלצה על המועמד להחליפו, המאמן הרומני סטפן קובאץ'. שום: "מנסל ידע שניצחון על פורטוגל לא ייתן הרבה מבחינתו האישית, כי הוא יעזוב בתום הקדנציה. דווקא בגלל שבפורטוגל כמעט ולא עברנו את האמצע, היה חשוב לו מאוד לנצח את המשחק. היה חשוב גם לנו, כי השחקנים הרגישו שהטורניר היה טוב. היו חשוב לנו להראות שאנחנו מסוגלים לנצח. זאת ההרגשה שהוא נתן".
פורטוגל, מודרכת על-ידי ז'וקה פריירה, לו היתה זו הקדנציה השנייה בנבחרת מתוך שלוש, הגיעה לכאן לאחר הפסד מפתיע בבית מול שבדיה. ז'וקה רצה ניצחון בר"ג ותיקו סקוטי בבלפסט. את התיקו הוא "השיג". לא יותר. מנסל קרא את המפה. הוא הבין שהפורטוגלים יילכו על ניצחון בכל מחיר ושלח למערכה את השחקנים הכי מהירים שהוא יכול היה לייצר (גידי דמתי ובני טבק) ואת שחקני הקישור ששיחקו מהר ובנגיעה (מלמיליאן וגריאני). ההרכב הפתיע את התקשורת שהיתה בטוחה כי משה סיני הצעיר ימשיך לקבל אשראי. מנסל שינה את כל הקונספט שלו, וזכה בגדול.
הנבחרת התפוצצה על הפורטוגלים. אחרי חצי שעה היתה התוצאה 1-4 משלושער של טבק ועוד אחד של דמתי. הפורטוגלים גם פגשו שלוש פעמים את הקורה. חצי השעה הראשונה במשחק היא אחת הגדולות בתולדות הכדורגל הישראלי. ספק אם מלמיליאן או גריאני או אפילו טבק שיחקו כך בנבחרת אי-פעם, ולא בגלל מענק הניצחון - 500 דולר - שהובטח לשחקנים. לפורטוגלים הבטיחו פי שלושה. מנסל הודה בסיום כי היה בפאניקה בדקה ה-30: "אם היינו מפסידים אחרי יתרון כזה, היו תולים אותי לפני תום החוזה". המאמן הפורטוגלי אמר: "לא הקבוצה הטובה יותר ניצחה, אלא זו שהבקיעה יותר". חביב: "היה פנדל לטובתם והם החמיצו. הם נשברו לגמרי. היה גם משחק הגנה טוב שלנו ובכלל, ניסינו לשחק". שום: "זה היה הזוי. באנו, שיחקנו מצוין, הם היו ביום פחות טוב. כל מה שעשינו, הצליח".
ובני טבק? טוב, הוא שכח את הרוב, תמיד הסתכל קדימה: "הם באו נפוחים ובטוחים בעצמם", הוא שולף מערפילי הזיכרון, "אולי גם אלה יופיעו הפעם מדושני עונג".