שיעורו של שכר-הטרחה שהלקוח ישלם לעורך דינו נקבע בדרך כלל על-ידי השניים. למעשה, זהו השלב היחיד במהלך התנהלותה של מערכת היחסים בין עורך הדין והלקוח שבו הם מצויים משני צדי מתרס האינטרסים. לאחר שעורך הדין מביא בפני הלקוח הפוטנציאלי את התנאים שהוא מעמיד, על-מנת שיקבל על עצמו את ייצוגו של הלקוח, מתנהל דין ודברים, שלאחריו מגיעים הצדדים להסכמה בנוגע לתנאי שכר-הטרחה.
חריג בולט לכך הוא הדין, החל על שכר-הטרחה שמותר לעורכי הדין לגבות מן הלקוח, כאשר מדובר בטיפול בתביעות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
ברשימה אחרת, שפרסמנו כאן לפני זמן לא רב, הסברנו כיצד חוק זה נועד להיטיב עם מי שנפגע בתאונת דרכים. גם ההוראה, המגבילה את שיעורו של שכר-הטרחה, שיהיה על הנפגע בתאונת דרכים לשלם לעורך דינו, נועדה להגן על הנפגע. על-פי הדין, שכר-הטרחה המקסימאלי, שעורך דין שייצג את הנפגע בהליכים משפטיים על-פי החוק האמור, רשאי לגבות מן הלקוח, עומד על 13% מן הסכום, שנפסק לטובתו של הלקוח. ככל שהטיפול התמצה בייצוג הלקוח במשא-ומתן, שהסתיים בהסדר, מוגבל שכר-הטרחה ל-8% מן הסכום שהוסכם שישולם ללקוח. ואם הוגשה תביעה, אך זו הסתיימה בפשרה, מוגבל שכר-הטרחה ל-11% מן הסכום, שהוסכם שישולם לו.
הייצוג נפסק "באמצע הטיפול"
עורכי הדין, העוסקים לפרנסתם בתביעות על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אכן מקפידים לקבוע את שכר-הטרחה, שישולם להם, בהתאם לאמור, ופרנסתם תלויה בתוצאות ההליכים, שהם מנהלים מטעם נפגעים בתאונות דרכים. בפסקי הדין, שיוצאים תחת ידיהם, בתביעות שמכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נוהגים בתי המשפט לפסוק לנפגע את שכר-הטרחה האמור.
אלא שלפעמים מפסיק עורך הדין לייצג את הלקוח-הנפגע "באמצע הטיפול". שהרי הדין אינו כופה על הלקוח להיות מיוצג בידי עורך דין זה או אחר, והוא רשאי להחליט, בכל עת, כי הוא מבקש להחליף את עורך הדין המייצג אותו. הסיבות לכך רבות ומגוונות.
ומה אז? עד שפוטר מן הייצוג, עורך הדין כבר השקיע עבודה רבה בייצוג הלקוח. ושכר-הטרחה שלו הרי מותנה בתוצאות הטיפול. וזה הרי עדיין לא הסתיים. זאת ועוד: עורך הדין החדש, שנשכר לשם ייצוג הלקוח, יהיה זכאי אף הוא לשכר-טרחה, המותנה בתוצאות הטיפול. ואם כך, האם יהיה על הלקוח לשלם פעמיים את שכר-הטרחה? האם בסיכומו של דבר, הוא ישלם שכר-טרחה בשיעור, העולה על זה המרבי, הקבוע בדין?
סוגיה מעניינת זו עלתה לאחרונה לדיון במסגרת ערעור, שהגישו לימור ועדי גניש על פסק דין, שיצא תחת ידי השופטת לימור רייך-שפירא מבית משפט השלום בתל-אביב. לימור גניש נפגעה בשתי תאונת דרכים, ובעקבות פגיעותיה אלה הוגשה מטעמה תביעת פיצויים. בראשית הדרך היא יוצגה בידי עו"ד אליאב לוי. במהלך הטיפול, הוחלף עו"ד לוי בעו"ד אחר, אילן קנר.
משתשלום שכר-טרחתו של המייצג הראשון, עו"ד לוי, לא הוסדר, אף שבמסגרת תביעת הפיצויים נכרת הסדר פשרה, שמכוחו זכתה לימור לתשלום פיצויים, הוא הגיש נגד הנפגעת ואימה תביעה לתשלום שכר-טרחה בשיעור, אותו הן התחייבו לשלם לו, היינו, בהתאם דין, שהוזכר בתחילת הרשימה. תביעתו התקבלה בעיקרה, והשתיים חויבו לשלם לעו"ד לוי שני שלישים משכר-הטרחה, שנפסק לטובת לימור בתביעת הפיצויים. בפסק הדין ציינה השופטת, כי לא נעלם מעיניה שמשמעות קביעתה היא שלצד תשלום זה לעו"ד לוי, יהיה על לימור ואימה לשלם שכר-טרחה גם לעורך הדין השני, שנשכר על-ידיהן (ושלא היה צד להליך בפניה), דבר שעלול להוביל לכך, ששכר-הטרחה הכולל יעלה על זה, הקבוע בדין. לדידה, מאחר שטענה בנוגע לכך לא הועלתה בפניה, היא לא דנה בכך.
ערעורן של האם ובתה, שיוצגו בידי עו"ד אילן בומבך, התקבל עתה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, גדעון גינת.
"לא ניתן להכריע במחלוקת העיקרית דהיינו שיעור שכר-הטרחה המגיע מאת המערערות בגין תביעת הנזיקין לעורכי הדין שטיפלו בעניין מבלי שכל המעורבים בדבר יהיו צד להליך", פצח גינת. הוא הוסיף וקבע כי לא ניתן לפסוק בסוגיה ללא התחשבות בתקרת שכר-הטרחה, שנקבעה בדין בנוגע לתביעות פיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
גינת הדגיש כי אין לאפשר מצב, שבו נפגע בתאונת דרכים ישלם, כשכר-טרחה לעורך דין, סכום העולה על זה המירבי שנקבע בחוק, "וזאת גם אם היה מיוצג על-ידי יותר מאשר עורך דין אחד בתביעת הנזיקין". הוא ציטט פסיקה של בית המשפט העליון, שלפיה את הקושי, העולה מכך, שאין אפשרות לפצל, בצורה חדה, את שכר-הטרחה בין המייצגים השונים, ניתן ליישב באמצעות חלוקתו ביניהם של שכר-הטרחה המרבי, המחושב לפי הסכום, שנפסק לטובת הניזוק, וזאת בהתאם למידת תרומתם להשגת התוצאה, שהתקבלה בתום ההליך ולאחר שפסק הדין הפך לחלוט.
את זאת שהטענה, המתייחסת להוראת הדין, המגבילה את שיעורו של שכר-הטרחה, שנפגע בתאונת דרכים ישלם לעורכי דינו, לא הועלתה בפני בית משפט השלום, פטר גינת בכך, שהוראה זו הייתה ידועה לבית המשפט, ובכך ש"לא היה מקום לכך שבית המשפט יגיע לתוצאה מעשית שאינה עולה בקנה אחד עם הוראת מחייבת של המחוקק".
שאלות של חלוקת שכר-הטרחה
"דיון בשאלת גובה שכר-טרחה ותוקפם של הסכמי שכר-טרחה שנחתמו בקשר לתביעת הנזיקין ותאונות הדרכים שנדונו בה, חייב להיערך כאשר כל הנוגעים בדבר הינם בעלי דין", פסק גינת נחרצות והוסיף: "דרך המלך... הייתה צירופו של עורך הדין הנעבר כנתבע בהליך שהוגש לבית משפט השלום" (תביעת שכר-הטרחה של עו"ד לוי, שיוצג בערעור בידי עו"ד אליעזר פלדה). גינת הזכיר, שבתביעה זו מתעוררות שאלות של חלוקת שכר-הטרחה בין שני עורכי הדין, לרבות שאלות שבעובדה, המתייחסות להיקף הפעילות של כל אחד מהם וכו'.
לאור טעמיו אלה, קיבל גינת את הערעור, ביטל את פסק הדין של בית משפט השלום והחזיר אליו את הדיון, "כדי שיאפשר לבעל דין מעוניין לבקש את צירופו של עורך דין אילן קנר כנתבע".
גינת הבהיר כי כל אחד מבעלי הדין יהיה רשאי לתקן את כתבי הטענות, שהוגשו מטעמו. "בית משפט השלום ידון, לאחר צירופו של עו"ד אילן קנר כבעל דין, בכל השאלות הטעונות הכרעה", קבע גינת והורה על בית משפט השלום להתחשב גם בהוראת הדין, המגבילה את שיעורו של שכר-הטרחה, שנפגע בתאונת דרכים יידרש לשלם כשכר-טרחה.
התיק חוזר, אם כן, לבית משפט השלום, על-מנת שידון מחדש בתביעת שכר-הטרחה, שהגיש עו"ד לוי. עם זאת, כבר עתה ברור, שהלקוחה שלו, זו שנפגעה בתאונות דרכים, לא תהיה חייבת לשלם לו ולעורך הדין השני, שהיא שכרה לעצמה, גם יחד, יותר מאשר את שכר-הטרחה המרבי, שנקבע בדין. ימים יגידו כיצד יתחלק שיעור זה בין שני עורכי הדין. (ע"א 12209-04-12).