עוד הרבה לפני הפאלאו בלאוגרנה, האבדי איפקצ'י ואולם השלום והאחווה - היה הפאביליון האויב האכזר של מכבי ת"א. אולמה הביתי של ריאל מדריד במשך 33 שנים (עד 1999) היה סמל האימפריה הספרדית ונחשב למבצר האמיתי של אירופה. הקושי הרב להשיג ניצחונות חוץ מול קבוצות איטלקיות היה שני בלבד ברשימה השחורה והמאיימת של הצהובים. בעוד שבשלהי שנות ה-70 ותחילת ה-80 מכבי הפכה למעצמת כדורסל, ריאל הותירה את חותמה על היבשת עם שבע זכיות בגביע אירופה לאלופות בין 1964 ל-1980, כאילו אמרה "אנחנו היינו פה קודם". המועדון הכה מעוטר, הקיים כבר מ-1933, גידל, טיפח ואף אירח עשרות שחקני עבר שהיו לאגדות, בחייהם ומותם. קליפורד לוייק, וולטר שצ'רביאק, וויין בראבנדר, פרננדו מרטין, חואן אנטוניו קורבלאן, יורנטה, סאבוניס ואפילו דראזן פטרוביץ' הכביר הוכתרו ונמשחו לנסיכי ומלכי אירופה במדים הלבנים הכה מזוהים עם הארמון הנוצץ ההוא.
אבל בנקודה מסוימת באמצע הדרך הכל השתבש. ארון התארים אינו מתמלא כבר שנים בגביע משמעותי למרות מאמני-על, תקציבי עתק (30 מיליון אירו העונה), אולם מלא וסגל עמוק ומוכשר שמשלב תמידית בין חממת הכישרונות הצעירים, ווטרנים שעשו לא מעט דברים בכדורסל האירופי, ושחקני NBA.
"ריאל מדריד היא לא רק קבוצה, אלא מותג". את המילים הללו אמר לי בסבר פנים רציניות לפני למעלה משנתיים אטורה מסינה, מגדולי מאמני אירופה בזמן שאימן בריאל, אליה הגיע כחלק מפרויקט גרנדיוזי להשיבה לימיה הגדולים. מסינה ידע להיות רשמי, לכבד את מקום עבודתו ואת האנשים שמעליו בהיררכיה, אבל גם כשאמר מילים טובות הג'נטלמן האיטלקי לא חייך. הרומן בין השמות הגדולים של המועדון והמאמן לא החזיק זמן רב, ואולי הצביע יותר מכל על לא מעט תחלואים וכביסה מלוכלכת שאולי נשארת בבית, אך משפיעה על ההצלחות, ועוד יותר על העומס בארון. ב-4 במאי 2011 הדהים מסינה כשהודיע על התפטרותו ואמר את שלוש המילים הזכורות: "אני מרגיש מושפל". הוא עשה זאת בסטייל המוכר כל כך, רק אחרי שהבטיח עליה להצלבה, אבל עדיין החליט לנטוש את הספינה מאשר להילחם על אנשיה ואיתם על התואר הנחשק. גם מסינה, משועלי הכדורסל האירופי וזולל התארים האמיץ, נשבר.
נכון ששמונה זכיות ביורוליג ובגביע אירופה לאלופות הן שורה יבשה שהיא חלום רטוב של כל מועדון אך לא אם האחרונה הגיעה ב-1995. 30 אליפויות בספרד הוא הישג חלומי, אך זה קרה לאחרונה ב-2007. בשנה שעברה הסתפקה הקבוצה העשירה בגביע המלך והסופרקאפ, משהו שגם ולנסיה וקאחה לבוראל, עליהם אוהבים במדריד להביט מלמעלה, מסוגלות לעשות.
מהן, אם כן, הסיבות ללוזריות של המועדון הכי מעוטר בכדורסל האירופי?
***
1. זה בית זה? לריאל אחד האולמות הכי פחות ביתיים, לא רק ביורוליג אלא אפילו בספרד. ה"פאלאסיו דה דפורטס" המכיל 15 אלף מקומות ישיבה, אינו אולם חם בצורה מובהקת כפי שגם קודמו, ה"מג'יקה", לא פיזר קסם. אלו אולמות שונים לחלוטין מהפאביליון, כאשר ה"פאלאסיו דה דפורטס" מתאפיין בעיקר בחוסר תשוקה ולהט. רוב רובו של הקהל שמגיע למשחקי הבית של ריאל שייך למעמד הבינוני והגבוה, כזה שלא ממש מעודד אלא כאילו צופה בהצגת תיאטרון. רעש, המולה ופנאטיות כפי שמשדר האולם של מלאגה? תשכחו מזה. ברוכים הבאים להיכל השקט והשלווה.
2. סבלנות? אין. לריאל בעיה קשה בבחירת זרים, ודוגמאות מצוינות מספקים דיאור פישר, אקס מכבי ת"א, וקליי טאקר שהידרדרו בשנים האחרונות. גם לואיס בולוק וצ'ארלס סמית, זרים מצוינים שהגיעו למדריד אחרי הצלחות במועדונים אחרים, מראים על המגמה: לריאל אין את הסבלנות הנדרשת ואת התעוזה להמר על שחקנים רעבים ומלאי כישרון. דוגמה מצוינת לכך הוא אנטה טומיץ', שחקן שמכבי ת"א נלחמה עליו בעבר אך החליטה לסגת מאחר והיה ברור שמדובר בגבוה שזקוק לליטוש של שנה או שנתיים נוספות. טומיץ' בן ה-26 עזב את ה"בלאנקוס" אחרי עונה רעה (6.7 נק', 3.7 ריב' ביורוליג) ועבר לברצלונה, ושם העמיד בטופ-16 ממוצעים מצוינים שכללו 14.2 נק', 6.5 ריב', 2 אס', חסימה ו-67% מהשדה. ריאל מאמינה ברכש, בכסף, ובשלב זה עדיין מקווים שמירזה בגיץ' יתפתח ויגדל. הכסף הזה הביא את רודי פרננדז וסרג' איבקה בזמן השביתה ב-NBA, כשבמקביל הגישה הקבוצה הצעה כספית מפתה לדירק נוביצקי. בארסה למשל הסתפקה בחלומות על שובו של פאו גאסול, כוכב NBA אבל כזה שגדל במערכת. איבקה, שחזר לאקלהומה סיטי והמשיך את עלייתו המטאורית והפיכתו לאחד הביג-מנים היעילים בליגה הטובה בעולם, לא הצליח לממש את יכולתו ויתרונו תיו הברורים כששהה בספרד. גם העונה נחת בקבוצה מרכוס סלוטר, שנזרק מהפועל ירושלים ואינו נחשב לאחד מבכירי השחקנים ביבשת. למה? תשאלו את פלורנטינו פרז.
בדיוק כמו קבוצת הכדורגל, ריאל כדורסל הוא מועדון לחוץ שחייב להצליח בכל מחיר. בניגוד למועדונים בכירים רבים, הלחץ כאן אינו מגיע מהאוהדים אלא מגורמי הניהול. ריאל הפכה לאחת הקבוצות האירופיות הגדולות, אולי אפילו הגדולה ביותר, השוגות בתכנון ארוך טווח. בריאל מצפים מהצעירים שנרכשים בסכומים גבוהים לפרוץ בתוך שנה ואת הסבלנות מאבדים שם מהר. כאן ועכשיו הוא שם המשחק.
3. קבוצת אם-בת. קבוצת הבת אינה מייצרת שחקנים לקבוצה הבוגרת. בניגוד לברצלונה, פונלאברדה וחובנטוד שמשקיעות מיליוני אירו מדי עונה בקבוצות הבת המשחקות בליגות הנמוכות במדינה, ריאל לא מפזרת כספים ולכן לא מצליחה לגדל שחקנים משמעותיים שיעשו את הקפיצה וייצגו את המועדון ומה שהוא מייצג עבור האוהדים. בריאל קונים בלבד, וקבוצת הבת, המשחקת בליגה הרביעית (EBA) כלל אינה נספרת.
4. מאמן? בובה על חוט. בספרד מספרים שהנהלת ריאל מורכבת מעשרות אנשים ומאות דעות. זוהי הנהלה המתערבת מדי למאמנים, או משפילה אותם כפי שמסינה דאג לחדד. המאמן היחיד שהצליח בכל קנה מידה ב-30 השנים האחרונות הוא זלימיר אובראדוביץ', שעל שמו רשומה הזכייה האחרונה בגביע אירופה לאלופות אי שם ב-1995. סגנונו הקשוח מוכר: שלטון יחיד של מאמן שמקבל את כל ההחלטות בעצמו, לא סופר את אנשי הממון והבירוקרטיה בחלונות הגבוהים והולך בדרך אחת בלבד, זו שלו. זו גם הסיבה שמו"מ קצרצר במיוחד בין שני הצדדים לא הביא העונה למינויו של הסרבי שהיה זמין בשוק אחרי עזיבתו המתוקשרת את פנאתינייקוס. פבלו לאסו, מאמן באסקי ושחקן די אפור לשעבר, הוא בדיוק האיש המתאים להנהלה שכזאת. לא יס מן של ממש, אבל כזה שימלא אחר הוראות אם יגיעו ולא ידליק שריפות.
***
ריאל מדריד, אם כן, היא קונפליקט. אלא שבמבט נוסף בעצם לא הכל רע: השנה משחקים בריאל שלושה שחקנים המזוהים עם הקבוצה - פיליפה רייס, ניקולה מירוטיץ' חביב הקהל וסרחיו יול (ספרדי נוסף, קרלוס סוארס, חצה את הכביש מאסטודיאנטס לפני 3 שנים). ריאל ידעה הפעם לשמר את הסגל ולחזקו ברודי פרננדז שנפרד לשלום מהליגה הטובה בעולם. השקט סביב המועדון נשמר, שקט בצלמו של לאסו. האם זה מבטיח חגיגות מדרידאיות בלונדון? כלל לא בטוח.