בבנק לאומי, הרשו לי לנחש, מרוצים מאוד מהחלטת בנק ישראל לבדוק את המו"מ להסדר חוב עם נוחי דנקנר ובמרכזו ההבטחה המתגבשת למחוק לדנקנר חוב של 150 מיליון שקל.
בלאומי מאמינים עדיין שעם חותמת הכשר מהבנק המרכזי, הם יוכלו להמשיך הלאה ללא הפרעה ועם פסלון חסינות מול כל כל הקולות המשונים והפופוליסטיים האלה של, נו, איך קוראים לזה, ההמון הלוקה במחלה הכרונית המכונה "חוסר הבנה בסיסי".
אלא שיש כשל מכריע בתרחיש הוורדרד שמציירים להם בראשיהם כרגע ראשי בנק לאומי: בנק ישראל לא מייצג, ולמעשה אף לא מתיימר לייצג, את הציבור הישראלי. אכפת לו בעיקר, שלא לומר רק, מיציבות הבנקים. לכן, בכוונתו רק לוודא כי "בנק לאומי פועל כיאות במסגרת תהליכים סדורים, בעת מתן אשראי, ניהולו השוטף ורישומו, ובמידת הצורך בעת גיבוש הסדרי חוב, ובכלל זה שנושאי המשרה בתאגיד בנקאי, ובראשם הדירקטורים והמנהל הכללי פועלים לטובת הבנק, המפקידים ובעלי המניות בו". במילים אחרות, לוודא כי האשראי לדנקנר לא ניתן מתוך אינטרסים זרים או שחיתות חלילה.
מבחינה זו אפשר להירגע: הבדיקה של בנק ישראל, מעבר לפסלון החסינות (המזויף) שהיא מעניקה לרקפת רוסק-עמינח - מיותרת לחלוטין. אף לא אחד אפילו חושד בבנק בשחיתות מהסוג הפלילי, זה לא העניין בכלל. העניין הוא נורמות של איפה ואיפה, שמאפשר לטייקונים לגייס כסף שאינו שלהם, לבנות ו/או לקנות אימפריות עסקיות - ואז לבקש הסדרי חוב כשבאה העת להחזיר כסף.
הנורמה הזו, שאינה תקפה לאף לא אזרח אחד מן השורה, חייבת להיפסק, גם אם רוסק-עמינח וחבר בכיריה חושבים אחרת, גם אם הם בטוחים שכל העולם מלבדם לוקה בחוסר הבנה בסיסי.
בנק ישראל לא יושיע הפעם את בנק לאומי, כי הציבור כבר מבין שהבנק המרכזי הוא חלק מהמערכת, מהממסד שחוגג על מעגל הכסף המולווה - ולחלוטין לא נציגו של הציבור.
השאלה המכרעת כרגע גם אינה האם לאומי נקט "במדיניות הנכונה ביותר להחזרת מרבית כספו", כפי שסבור יו"ר הבנק, דוד ברודט. מהרגע שהעניין נחשף וגלש למרחב הציבורי, לאומי גלש יחד אתו - אלא שבכירי הבנק, כך נראה, לא מבינים את זה. מבחינתם, הם עדיין במגרש המוכר ההוא, שבו בנק ישראל הוא אלוהים והאמונה הדתית היא שורת הרווח הרבעונית של הבנק. בעולם הזה אין כמעט תקשורת, בטח לא מהסוג החדש, הפייסבוקי. המטרות ברורות, האמצעים גם - ואם יש בעיה, סבא סטנלי פותר אותה.
לא עוד. זה בדיוק העולם שהצמיח כאן את נוחי דנקנר ומנסה כעת למנוע, בדילים, את נפילתו. לפעמים - זוכרים, ליהמן בראדרס? - אסור ואף לא מוסרי לעצור נפילה. חייבים לאפשר אותה, כי רק ככה, דרך הנפילה, אפשר גם לקום.
בארה"ב קוראים לזה Moral Hazrad - חוק מספר 1 בקפיטליזם, תנאי הכרחי לשוק חופשי וליצירת רווחים בטווח הארוך. חשוב שדנקנר יבין ויפנים - ודרכו מאות לווים פוטנציאליים אחרים - שאם אין לו או אף לחברות שלו כסף לא יעזרו לו קשרים, דילים, תרגילים פיננסיים ועסקאות מורכבות וסיבוביות. זה חשוב, אפילו קריטי, כי דנקנר אינו הלווה האחרון והלווים והמלווים, כולם, חייבים להפנים את הסיכונים שבהתנהלותם.
כן, הם היו טיפשים מספיק כדי לדחוק עצמם לעמדה שבה ניאלץ לחנך אותם. ומה עכשיו? אם להיות ריאליים, רוחצי הידיים ינסו מן הסתם להתנהל במחשכים עמוקים מאי פעם, מתוך אמונה עתיקה, חזקה ויציבה שבחיים לא נבין מה באמת קורה כאן, חסרי הבנה בסיסית שכמונו. יש להניח שהם גם יצליחו בכך, לזמן מה. ואז שוב יתפסו, ייחשפו, יתבזו. זה המעגל החדש, הוא רחוק מאוד משלמות, אבל עדיין עדיף אלפי מונים על מעגל הלווים-מלווים הרגיל, הנינוח והבלתי נתפס שהיכרנו.