1. איש לא הצטער על ראיון שמעולם לא נתן, נוהגים לומר בתקשורת, ובפרפראזה על הקלישאה הזאת ניתן לומר כמעט בוודאות שניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, אמור להצטער מאוד על הראיון שהוא העניק השבוע ל"כלכליסט". בראיון הזה היו כמה אמירות די משונות של גלעד, אבל במחשבה שנייה ובקריאה יותר מעמיקה שלו נראה שגלעד כלל לא מצטער עליו. הוא באמת מאמין, אמונה פנימית עמוקה ושורשית, שהוא צודק וכולם טועים. הביטחון, השכנוע העצמי הטוטאלי הזה, הוא כנראה לב הבעיה, ונמחיש זאת באמצעות שני ציטוטים מהראיון, בתוספת הערות שלנו.
לשאלה אם הוא היה מנהל את החברה לישראל תמורת תגמול נמוך יותר (עלות השכר המצטברת של גלעד לאורך השנים האחרונות הגיעה לעשרות מיליוני שקלים), ענה גלעד: "לא בטוח, אני לא יודע להגיד, כי אני לא יודע מה יהיה התגמול הצנוע בסוף הדרך".
איזו צניעות! תחזיקו את גלעד, רק שלא יברח לנו! שלמו לו עוד ועוד, זרקו עליו עוד כמה שקלים, מה קרה, מה הקנאה הזאת וצרות העין? רגע, רגע, אנחנו חושבים שעדיף שגלעד יירגע ולא יתאמץ יותר מדי עבור התגמול המנופח שלו. עד עכשיו המאמץ ההירואי שלו דווקא גרם נזקים לא קטנים לחברה לישראל. מחברת בזן, דרך בטר פלייס ועד צים עמוסת החובות. אמנם לזכותו ניתן לרשום את ההצלחה באי.סי פאואר, המפעילה תחנות כוח בדרום אמריקה, אבל זה לא מקזז את שאר הכישלונות. עובדה: החברה לישראל נסחרת בדיסקאונט עמוק בהשוואה להחזקתה העיקרית בכיל. הווה אומר שהשוק, אותו שוק שגלעד מעריץ, מעניק פרמיה שלילית על רמת הניהול שלו, רמת ניהול שגלעד "לא בטוח" שהיה ממשיך בה אם היו משלמים לו הרבה פחות.
ואנחנו גם חושבים שבמסגרת רמת הניהול הזאת, גלעד חייב להסביר את הקשרים המורכבים ושאינם גלויים במלואם בין צים לחברות הפרטיות של משפחת עופר. ואיזו פעילות ענפה יש בין צים לחברות הפרטיות: מרכישת אוניות במאות מיליוני דולרים, דרך התחייבות לדמי חכירה שמגיעים נכון לסוף 2012 לכ-724 מיליון דולר, כ-2.6 מיליארד שקל, ועד הסכמי השאלת עובדים וגיוס כוח אדם מחברות פרטיות של משפחת עופר.
כל העסקאות הללו אמנם עברו אספות כלליות ואת כל האישורים החוקיים הנדרשים, ולפי מה שהדוחות אומרים, גם משפחת עופר הסכימה "לוותר" על חלק מדמי החכירה. באמת? ספק אם יש דירקטור אחד בחברה לישראל שמסוגל להבין אם העסקאות הללו הוגנות או מוטות לטובתה של משפחת עופר, כולל המנכ"ל הנכבד מר ניר גלעד שבסך הכול מיישר קו תמורת תגמול שהוא "לא בטוח" שיישאר אם יופחת. אתם יודעים מה? שילך. נראה אותו, שילך.
"השחקנים בענף האשלג - הרוסים, הקנדים - התאגדו, כי הרוכשים הגדולים שהגדילו את הביקוש - הסינים וההודים - התאגדו כרוכשים והגדילו את הכמות. אם כיל לא תצטרף לאחד הגושים האלה, יש סיכוי שיימצא פתרון חלופי למשאב הטבע שלנו... יש כאן שני שחקנים ענקיים שמחזיקים נתחים משמעותיים מהשוק, ועדיף לכל השחקנים האחרים להסתנכרן או עם זה או עם זה".
מדהים! מה שניר גלעד אומר מאשר בפועל את מה שכתבנו באחד הטורים האחרונים: הוא קורא לזה "להסתנכרן", אנחנו קוראים לזה "קרטל אשלג", בהנהגת פוטאש, שכיל היא חלק ממנו ובגללו מחירי האשלג התנפחו עד פי שניים לפחות ממה שהם אמורים להיות. אכן, ניר גלעד וכיל "הסתנכרנו" עם פוטאש והקרטל שלה, ובגלל זה התגמול שלו "הסתנכרן" על עשרות מיליונים, רק בגלל "הסתנכרנות" לקרטל ובשום אופן לא "הסתנכרנות" לאיזשהו כישרון יוצא דופן בניהול או בעקבות "יעדים שהציב להם הבורד", כפי שגלעד מתפאר. יעדים? בורד? מספיק עם השטויות. קרטל, רבותיי, רק קרטל.
2. כמה צביעות, כמה התחסדות וכמה נאיביות יש במהומה סביב ההסדר המתגבש של לאומי ושאר הבנקים עם החברות הפרטיות של נוחי דנקנר. הסדרים כאלה היו, הסדרים כאלה יהיו, חלקם ידועים, חלקם נסגרים בלי שאיש יידע עליהם. חלקם הידוע נעשה מטבע הדברים דרך שוק ההון הגלוי והפומבי, חלקם החסוי נעשה בדרך כלל בבנקים, שסוגרים את הדלת עם ועל לקוחותיהם ומגיעים לפשרה.
חלק מההסדרים גדול או שווה לזה של דנקנר (תשובה-דלק נדל"ן, זיסר-בנק הפועלים), חלקם האחר, הלא מוכר, כולל מחיקות של עשרות מיליונים ואף יותר לחברות שמעולם לא יגיעו למהדורות החדשות בטלוויזיה. שם הכסף הלך לבלי שוב ובלי שאיש שם לב כמעט. עשרות חברות לפחות, מאות מיליונים לפחות... פוף, הכסף נעלם בדרכים מוזרות ואיש לא צייץ, איש לא הוציא הודעות לעיתונות ואיש לא קרא לבדיקה, לחקירה או להדחה של הנושאים באשמה. ועוד לא העלינו מהאוב מגה-הסדרים כמו כור או הקיבוצים שמגמדים כל הסדר שנעשה כעת.
הביזנס של הבנקים זה לתת אשראי, ומי שנותן אשראי גם מוחק אשראי, חלקו בגלל כישלונות עסקיים, חלקו גם בגלל כישלונות באיכות קבלת ההחלטות במתן ההלוואות. הפסדי האשראי הממוצעים בבנקאים עומדים בשנה סטנדרטית על כ-0.8%-1.0% ברוטו (לא כולל שיקום והתאוששות האשראי, מה שנקרא "רקוברי", כשעסקים מצליחים להחזיר חלק מהחוב לאחר שכבר הופרש), או 1.5% בשנים קשות יותר.
בשנה שעברה, למשל, ההפרשה הכוללת במערכת הבנקאית עמדה על כ-5.5 מיליארד שקל וממנה קיזזו "רקוברי" של כ-2 מיליארד שקל. בסך הכול מדובר בהפרשה של 0.41% מתיקי האשראי נטו, כ-0.66% ברוטו, פחות או יותר נתונים דומים ל-2010-2012. אין כמובן פירוט בדוחות להרכב ההפרשות (חסוי, חסוי, סודיות בנקאית), אבל איש כמובן לא מתעניין בהפרשות הללו בדרך כלל, עד שיש מישהו שטורח להדליף שם כזה או אחר.
רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית לאומי, עשתה את הדבר הנכון בהסדר המתגבש עם דנקנר - זו ההחלטה הטובה ביותר שיכלה לקבל בנקודת הזמן הנוכחית, לטובת הבנק ולטובת בעלי מניותיו. זה יישמע אולי מוזר, אפילו מקומם, ובטוח שלא פופולרי, אבל זו האמת, בחסות המשטר התאגידי והמשפטי הנוהג בישראל ובעולם כולו. היא מנסה להציל חלק מהחוב האבוד, היא נגסה במזומנים שהוזרמו ושעוד יוזרמו, אם יוזרמו, ע"י אלשטיין, הרבה יותר מחלקה בעוגת החובות הכוללת, והיא עושה זאת על חשבון הגופים המוסדיים.
היא לא יכולה לרדת לנכסיו האישיים של דנקנר, משום שהחוק והחברה בע"מ חוצצים בין נכסיו האישיים (לא צריך לרחם עליו, אבל לדנקנר אין כסף ואין נכסים מספיקים כדי לכסות על חובותיו העצומים) לבין חובותיו בחברות הפרטיות או הציבוריות שלו. הרמת המסך בין השניים הללו מתבצעת רק במקרים של תרמית, נוכלות או פשעים של גניבה וכדומה. בלי קשר לדנקנר, האבסורד הוא שתחת המעטפת הכוללנית של "כישלון עסקי" אפשר לטשטש לעתים גם תרמיות או מעשים המצויים על הגבול.
כל זה ודאי מרתיח את הדם. מרתיח לראות אדם החייב מאות מיליונים חי בפאר, אבל זו המציאות, חברים. מציאות עגומה, ומי שרוצה לשנות אותה מוזמן לפעול לשינוי המשטר התאגידי החוקתי, כולל יושבי בית המחוקקים הפופוליסטים, שמעדיפים רייטינג על פני שינוי בסטטוס קוו. מי שמחפש מוסר וערכים בעסקים מתחת למעטה המשפטי, שיחפש אותם במקום אחר. לצערנו, מוסר ועסקים כבר אינם הולכים יחדיו.
מלבד ההגנה של "החברה בע"מ", נוסף הפטנט של "הלוואות נון-ריקורס", פטנט של העולם התאגידי, בדרך כלל ליחידי סגולה. הלוואה מהסוג הזה היא "ללא חזרה ללווה", כלומר רק הנכס הנרכש משעובד לטובת ההלוואה. אם מחירו של הנכס עולה, יחידי הסגולה מתעשרים. אם הנכס מתרושש, כמו במקרה של אי.די.בי והחברות הפרטיות של דנקנר, מעניקי ההלוואה מנסים להציל משהו מהברוך ומוחקים את יתרת ההלוואה ליחידי הסגולה. לאורך השנים הפכו המערכת הבנקאית והמערכת של שוק ההון (באמצעות איגרות החוב) למנגנון שנותן הזדמנות ליחידי הסגולה להתעשר עוד ועוד, אפילו אם הם נכשלו פעם אחר פעם.
דנקנר נכשל, הוא נכשל כשסחט יותר מדי דיבידנדים מהחברות הציבוריות והפרטיות והותיר אותן רזות בהון, והוא הוסיף חטא על פשע כשהשקיע את תקבולי הדיבידנדים ברכישה של עוד ועוד מניות אי.די.בי, מתוך אמונה עיוורת בהן. המעט שיכלה רוסק-עמינח לעשות היא להגיד לו לזוז הצדה. לדנקנר אין שום ערך מוסף באי.די.בי, על המטות השמנים שלה (גם לאחר שעשו דיאטה קלה). אי.די.בי היא, פחות או יותר, החזקות בסלקום, שופרסל, כלל ביטוח, מכתשים אגן וקרדיט סוויס. בשביל לנהל אותן לא צריך את דנקנר, הן מסתדרות בעצמן די יפה.
גם ה"בדיקה" של הפיקוח על הבנקים היא בדיחה לא רעה ומסך עשן שנועד לרצות את הביקורת הציבורית ותו לא. מישהו חשב שהפיקוח על הבנקים לא מעודכן בגיבוש ההסדר הזה? ואיפה בדיוק היה הפיקוח לאורך כל חיי ההלוואה שהעניק בנק לאומי לדנקנר ולעסקאות ממונפות אחרות? האם הוא הטריד בזמנו את הבנקאים בזוטות כמו ביטחונות ראויים?
וחייבים להדגיש עוד עניין, שאנחנו חוזרים עליו שוב ושוב: אשראי היא לא מילה גסה. אשראי הוא מצרך חשוב בכל עסק, מעסק קטן ועד בינוני וגדול. הוא סם החיים של העסקים, מנוף להתפתחות ומכשיר לגיטימי של יזמים רעבים. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, השאלה היא בכלל לא למה צריך אשראי אלא למי הוא ניתן, למה הוא ניתן, באיזה מחיר ומה המידתיות שלו. כמו חוסר השוויון החברתי, גם חוסר השוויון בהקצאת אשראי בישראל הוא מהגדולים בעולם. כלומר, יותר מדי אשראי, הן מהבנקים והן מהגופים המוסדיים, ניתן למעט מאוד קבוצות עסקיות ומשאיר בצד את העסקים הקטנים והבינוניים, שמהווים כ-50%-60% מהתוצר העסקי במשק.
האבסורד הוא שמחיר ההון של הבנקים הופך פתאום נמוך מאוד כאשר הם מממנים עסקים של פירמות גדולות או יחידים בעסקאות ממונפות כמו אי.די.בי, עסקאות שלא תורמות דבר מבחינה משקית, לא לתעסוקה ולא לצמיחה. אחת הסיבות לכך היא הקליקה, הברנז'ה של הבנקאים ואנשי העסקים. אלה מתגבשים יחד הן מבחינה חברתית והן מבחינה תפיסתית.
גם הבנקאים חייבים להפנים שמה שהיה כבר לא יהיה, והם כבר הפנימו זאת. רוסק-עמינח כבר לא מממנת עסקאות ממונפות, שני הבנקים הגדולים מחזרים בלהט אחרי העסקים הקטנים והבינוניים ומקימים לכבודם קרנות אשראי. הם חייבים להפנים ולהתמודד ביושר עם התחושה שמה שהיה מוציא אנשים מדעתם, ובדין מוציא אותם מדעתם, כי זה נראה רע, רע מאוד.
זה נראה רע מאוד שבנה של מנכ"לית לאומית לשעבר מתברג כמנכ"ל חברת קידוחי גז ונפט בבעלותו של נוחי דנקנר, לאחר שהאחרון קיבל הלוואת ענק בתנאים נוחים. זה נראה רע מאוד שעוזרו האישי של מנכ"ל בנק הפועלים הוא לא אחר מאשר בנו של מעריך השווי של המדינה, פרופ' סוארי, שאחראי, בין היתר, להערכת השווי של ישראייר. זה נראה רע מאוד משום שלכל אחד מאיתנו יש תחושה שאין פה שוויון הזדמנויות אמיתי.
מי שמדבר גבוהה-גבוהה על הנפוטיזם בחברת החשמל או ברכבת או בנמלים, לא יכול ליצור תחושה של מקורביזם שבו דווקא הבנים והבנות של המקורבים, דווקא הם מבין מאות ואלפי אנשים מוכשרים ומצטיינים, מתברגים בעמדות היותר נחשקות. וזה נראה רע מאוד שמגלים כזאת חמלה לחייבים גדולים וכזאת נוקשות לחייבים קטנים.
3. עם כל הכבוד לנוחי דנקנר ולכסף האבוד שלו, הבעיה של רוסק-עמינח היא לא נוחי, אלא ניר, ניר גלעד, שבו פתחנו את הטור. בנק לאומי מחזיק כ-18% מהחברה לישראל, החזקה משפיעה ששווייה בשוק מתקרב לכ-3.5 מיליארד שקל. להחזקה הזאת יש השפעה משמעותית מאוד על שוויו של בנק לאומי בעצמו, המוערך בשוק בכ-18 מיליארד שקל. זאת ואף זאת, החברה לישראל נסחרת בדיסקאונט עצום בהשוואה להחזקה העיקרית והמניבה כיל, הרבה מאוד "בזכות" הניהול המופלא של גלעד, שהוא כה התפאר בו בראיון.
קצת פרופורציה: חלקו של לאומי בהפסדי בטר-פלייס, למשל, גדול מהמחיקה הצפויה בגנדן של דנקנר, וזו סיבה מספיק טובה מבחינת לאומי להשגיח על ניר גלעד והבוס שלו עידן עופר קצת יותר בקפידה, לטובת בעלי המניות בבנק לאומי, כמובן.
רוסק-עמינח ממדרת עצמה מטיפול בחברה לישראל כתוצאה מיחסיה החבריים עם עידן עופר. זו עובדה גלויה מאוד שהיא מקפידה להציף אותה בכל פעם שמדובר בהחלטות הנוגעות לחברה לישראל. אבל ללאומי יש שם שני דירקטורים מנוסים מאוד כמו איתן רף, היו"ר לשעבר, וזאב נהרי, מס' 2 לשעבר בבנק. השאלה היא אם החברות של רוסק-עמינח עם עופר מרחפת יתר על המידה מעל ראשם של השניים ולמה לאומי לא מגלה קצת יותר אקטיביות בהתרחשויות בחברה לישראל, מחבילות השכר המנופחות ועד הזרמות הענק למיזמים.
בקיצור, ניר גלעד זקוק להשגחה צמודה יותר והראיון האחרון איתו הוכיח זאת מעל לכל ספק.
eli@globes.co.il