1. אפשר שרקפת רוסק-עמינח פועלת כנהוג, מוכר, חוקי, כלכלי, בנקאי (כך חונכה אצל המורה גליה מאור, המנטור רו"ח גד סומך והחברים האישיים עידן עופר, סמי עופר, נוחי דנקנר). הגיוני שזרע הפורענות נבט בימי שפך האשראי של גליה מאור ואיתן רף, אז מנכ"לית ויו"ר לאומי, על הבן-יקיר-לי-בנקאות, נוחי דנקנר (גם על הספרים המקצצים יצחק תשובה, לב לבייב, מוטי זיסר, יוסי מימן ואילן בן-דב).
ייתכן שסערת הרוח של שר האוצר יאיר לפיד, ששלחה אותו בשם 6% מהמניות שהמדינה עדיין מחזיקה בלאומי, היישר אל המפקח על הבנקים דודו זקן, נראית חריגה, לאחר שנים ארוכות שבהן, בשם העצמאות והחופש הבנקאי, כפו בכירי האוצר על השרים אי-התערבות בבנקים אפילו כשהיו בשליטה מלאה של המדינה (מיד אחר כך ראינו את אותם פקידים- צדקניים בפסגת הבנקאות והממון).
סביר שהמפקח על הבנקים דודו זקן, עם הנגיד סטנלי פישר, יציל או יחלץ את מנכ"לית לאומי רוסק-עמינח והיו"ר דוד ברודט, שלאחר שנות דומייה והתחפרות במגדל השן, פרץ אמש לאוויר העולם בפוזה כבדה של "המבוגר האחראי". הוא הרי שותף לכל המהלכים מול דנקנר וחבורתו, למרות שרר"ע באישיותה המוחצנת, היוהרה המקצועית והחברויות הבעייתיות שהיא סוחבת - מושכת הרבה יותר אש ממנו.
ואולי זו חגיגת פופוליזם, אותו סגנון שמכוון את מסריו לדאגותיו החברתיות והכלכליות של הציבור, ונוטה להציע פתרונות קסם לבעיות הרות גורל. ובהחלט אפשר שהפופוליזם הנוכחי הוא אכן אנטי-תזה לאליטיזם המסורתי, היסטורי, כלכלי, פוליטי, חברתי - הפועל לשכנע את הציבור כי יש להוציא את השליטה מידי האליטות ולהעבירה לידי העם.
2. אפשר, הגיוני, ייתכן, סביר, אולי... דבר אחד בטוח: העולם השתנה. ישראל השתנתה. מה שהתחיל בעמלות הבנקים שניצלו את התמימות והאימה של הציבור, במחירי הקוטג', במחאה החברתית של הקיץ ההוא, בוועדת בכר, שחשפה את העוצמה והמחיר של ניגודי האינטרסים בבנקים ובהלאמת קרנות הפנסיה ששנים רבות נוצלו לרעה על-ידי ההסתדרות ואיגודי העובדים החזקים - הביא למצב הנוכחי.
חלפו שנים עד שהציבור קלט שעובדים עליו, שאליטות כלכליות מנצלות אותו, שפוליטיקאים אדישים אליו, מחויבים לאלפיון, לא לעשירונים. רקפת רוסק-עמינח, כמו נוחי דנקנר - כוכבי הטינה הציבורית של השבוע, כמו עידן עופר, האנגלי מהשבוע הבא, יצחק תשובה, שחתך מיליארד מחובותיו לציבור, בן-דב, מימן, זיסר וחברים - הרוויחו את הטינה.
3. עכשיו: רק לא לשפוך את התינוק עם המים העכורים. המציאות דורשת, מחייבת, תיקון. תיקונים, שינויים. לא עוד משק נשלט על-ידי בודדים. אין ספק שאווירה של שינוי, מחאה, מרד וטינה מכניסה אי ודאות למשק, מגדילה את פרמיית הסיכון, אולי תפגע בצמיחה ותעכב יציאה ממשבר. אבל זה שווה. ראוי. נכון. מחיר העיוותים במשק גבוה בהרבה ממחיר התיקונים. אנחנו מצויים עכשיו בשלב שריפת החזיות של התנועה הפמיניסטית העולמית (1968, אטלנטיק סיטי, ארה"ב, נגד אפליית הנשים). אז קראו לזה רדיקליזם, אמרו שהעולם המוכר וההוגן ייחרב, שהפקרות תשתולל ברחובות. 45 שנים אחרי - לא ברור איך אפשר היה להתקיים בלי זה.
4. החבר הכי טוב של רוסק-עמינח הוא עידן עופר, החברה לישראל. המנהל הכי בכיר ומטופח של עופר הוא המנכ"ל ניר גלעד. השבוע נשאל גלעד, שיאן השכר, 10 מיליון שקל ב-2012, על שכרו, והשיב: "לא בטוח שהייתי משקיע את כולי בעבור תגמול נמוך יותר". גלעד היה החשב הכללי במשרד האוצר בשנים 2003-2009, מקורב לאוזניהם של ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר וראש הממשלה, אהוד אולמרט, ומוביל מהלכים, כולל אלה שנגעו לחברים קרובים שהעסיקו אותו אחרי כן במגדל ובחברה לישראל. שכרו באוצר היה פחות מ-0.4 מיליון שקל בשנה. האם תמורת השכר הזה "השקיע את כולו" בעבודה?
stella-k@globes.co.il