מי שעוקב קצת אחרי מה שקורה בטניס העולמי יכול לחשוב שהתחרות בחודשים האחרונים היא בכלל לא בין השחקנים. אחת לכמה שבועות יוצאת הודעה לתקשורת, פעם ממלבורן, פעם מפריז, ניו יורק או לונדון שבה מודיעים מארגני טורניר הגראנד סלאם המקומי כי החליטו להעלות את סכום הפרסים הכספיים בשיעור קיצוני. השחקנים שיצאו למאבק בשנים האחרונות בניסיון לשפר קצת את חלקם בעוגה, צריכים כמעט לשפשף את העיניים כדי להאמין לסכומים שזורקים עליהם.
אליפות אוסטרליה העלתה את סכום הפרסים תוך שנה ב-15% לסכום שיא, 31.1 מיליון דולר (שיא כל הזמנים בתולדות הטורניר). ברולאן גארוס נלחצו והעלו גם כן ב-15% (לשיא כל הזמנים של 28.7 מיליון דולר). ביו.אס אופן שהבינו שכבר שנתיים הם לא הטורניר המתגמל ביותר בעולם - הלכו עוד יותר רחוק והקפיצו את הסכום ב-31% ל-33.6 מיליון דולר. אבל בשבוע שעבר נשברו כל השיאים: מארגני טורניר ווימבלדון, שבשנים האחרונות הפכו בקושי לטורניר השלישי הכי מתגמל בעולם, החליטו להחזיר את היוקרה בין-לילה והקפיצו את סכום הפרסים שיחולקו בטורניר שייערך הקיץ ב-41%, לסכום שיא של 34.5 מיליון דולר.
השחקנים יכולים לקחת לעצמם את הקרדיט על כך, בזכות המאבק שניהלו מול מארגני הטורנירים על ניסיון להגדיל את חלקם בחגיגה. מאבק שהגיע עד כדי דיבורים על שביתה. אבל זה לא לגמרי יהיה נכון. הסיבה היחידה לסכומים המטורפים היא קרב היוקרה בין ארבעת הגראנד סלאמים. אלו הבינו שאין יותר טעם לדבר אל הטניסאים במונחים של יוקרה והיסטוריה או סוגי משטחים, והדבר היחיד שקובע יוקרה הוא הסכום שרשום על הצ'ק.
מי היה זה שהתחיל ושבר את הסטטוס קוו? העלאת פרסים "נורמלית" תמיד היתה. אבל דווקא טורניר אוסטרליה - אולי האליפות הפחות יוקרתית וייחודית מבין הסלאמים - היתה זו ששברה את חוקי המשחק, ושנה אחרי שנה העלתה את הפרסים בסכומים גבוהים עד שהפכה לטורניר האטרקטיבי בעולם עבור הטניסאים.
***
בבריטניה היו לא מעט ביקורות ציבוריות שטענו כי במצב של הכלכלה הנוכחית, ההחלטה לנקר עיניים עם פרסים כספיים מופרכים היא לא במקום. יו"ר איגוד הטניס הבריטי, פיליפ ברוק, שניסה להגן על ההחלטה, אמר: "המצב הכלכלי באמת קשה, ואני מקבל את הטענה הזאת. אבל אני חושב שצריכים לקבל את העובדה שאנחנו חיים בעולם בו אנחנו מתחרים עם טורנירים בינלאומיים גדולים אחרים". מנכ"ל הטורניר, ריצ'ארד לואיס, אמר ש"זה לא רק עניין של לתגמל את הטניסאים שבטופ, אלא גם לגרום לכך שענף הטניס יהיה אטרקטיבי לדורות הבאים. זה אומר ששחקנים שמדורגים 100 עד 200 בעולם יידעו שהם יכולים להתפרנס מהספורט הזה".
האינפלציה הזאת יצרה מצב כמעט אבסורדי: שחקן טניס שיצליח להיכנס השנה לכל ארבעת הגראנד סלאמים, אפילו יפסיד את כל המשחקים בסיבוב הראשון, יכניס כ-140 אלף דולר. לפני 10 שנים בלבד כניסה לארבעת הסלאמים היתה מבטיחה רק 51 אלף דולר. והנה עוד פרט מעניין: מי שיפסיד השנה בסיבוב הראשון בווימבלדון יהנה מפרס כספי של 36,485 דולר. לפני 20 שנה הוא היה צריך לטפס עד שמינית הגמר כדי להבטיח סכום שמתקרב לסכום לכך (32,343 דולר).
מי שמרוויח בעיקר מהרביזיה החדשה הם בעיקר שחקני הדרג השני. כל הגראנד סלאמים נוקטים בשנים האחרונות בטקטיקה פוליטית של העלאת פרסים דרמטית בעיקר בסיבובים המוקדמים (סיבובים ראשון-שני-שלישי). בווימבלדון הוקפצו העונה הסכומים בסיבוב הראשון ב-62%. ככה יכלו לסתום לדרגי הביניים את הפה, ולהמשיך להעלות במשורה את הפרסים המחולקים לשחקני הצמרת: הפרס לזוכה בווימבלדון הועלה "רק" ב-39% והועמד על 2.5 מיליון דולר.
***
השחקנים מרוצים? תלוי את מי שואלים. אלו שהדירוג שלהם מגרד כניסה לגראנד סלאם מרוצים מאוד כמובן. להם הרי מובטחים 140 אלף דולר כל עוד הם ישמרו על דירוג שלא ייפול מ-100 בעולם. אבל שחקני הדרג השני והשלישי, המאסות, אלו שמדורגים במקומות 200 והלאה טוענים שהכותרות שקשורות לגראנד סלאמים מסתירות את המצב האמיתי בענף. אמיר וינטרוב, הישראלי שמדורג 183 בעולם, אומר ל"גלובס" ש"מה שקורה בגראנד סלאמים לא עוזר במיוחד לשחקנים כמוני. גם הדיבורים של הסבב על תוספות בפרסים הכספיים בטורנירים הרגילים היא די מטעה, כי התוספת מתבטאת בהוספה של טורנירים ללוח השנה, אבל בכל מקרה אלו טורנירים שמתקיימים במקביל. ומה זה בעצם משנה לי אם במקביל לטורניר שאני משחק בו יש עכשיו עוד חמישה טורנירים במקביל במקום ארבעה? כך שבשורה התחתונה, רוב השחקנים בסבב, כמוני, ממשיכים להיאבק על אותם סכומים בדיוק כמו שחולקו לפני כמה שנים".
טניסאי העבר הבריטי טים הנמן התייחס גם הוא ב"טיימס" לסוגיית הגראנד סלאמים שבעצם מסתירה מציאות עגומה: "אני עדיין זוכר את טורניר הצ'לנג'ר הראשון ששיחקתי בהונג קונג בשנת 1990. הפרסים הכספיים בטורניר עמדו אז על 50 אלף דולר", הוא סיפר בכנס שנערך בסאות'המפטון. "23 שנים מאוחר יותר, טורנירי הצ'לנג'ר עדיין משלמים את אותם סכומים ששילמו אז. שחקנים צריכים להסתכל על לוח השנה שלהם, שבו לא נכללים טורנירי גראנד סלאם, ולשאול למה שם עדיין לא שופרו הפרסים הכספיים".
הנמן מוסיף שהמטרה בהעלאת הפרסים הכספיים בגראנד סלאם היא יותר שיווקית: "אנשים צריכים לדעת שהם יכולים להתפרנס מטניס. אנחנו מאבדים היום הרבה מאוד אתלטים מצוינים שמעדיפים ענפי ספורט אחרים כבר בגילאים 7 או 8, שזה בדיוק הגיל שבו אתה רוצה לשים להם את המחבט ביד".
2 קטנות לסיום:
* האם הטענה לפיה טניסאי הצמרת מופלים לטובה בכל הקשור לפרסים כספיים היא נכונה? כן. 10 השחקנים שסיימו את 2012 ראשונים בטבלת הפרסים הכספיים הכניסו ביחד 48.5 מיליון דולר - סכום גבוה ב-95% מהסכום שהרוויחה העשירייה הראשונה בטבלת הפרסים הכספיים לפני עשור בדיוק. ובינתיים, מה קרה לשחקנים שבשולי הטופ-100? עשרת השחקנים שסוגרים את המאייה (מקומות 91-100 בטבלת הפרסים) הכניסו ב-2012 סכום של 3.43 מיליון דולר ביחד - עלייה של 51% בלבד בהשוואה לשחקנים שדורגו במקומות הללו לפני עשור.
* הגראנד סלאם הוא כבר מזמן לא עניין של מעמד. ארבעת הטורנירים הללו מהווים בשנים האחרונות נתח משמעותי יותר ויותר בהכנסה הכוללת של טניסאי הצמרת: אצל אנדי מארי ההכנסות מגראנד סלאמים היוו בשנה שעברה 60% מסך ההכנסות מטורנירים, אצל נובאק דיוקוביץ' כ-40% ואצל רוג'ר פדרר (שהיה בעונת סלאם "איומה" - רק גמר אחד) 30%. אפילו אצל דודי סלע ששיחק רק 3 משחקי גראנד סלאם ב-2012 (הודח בסיבוב הראשון בכולם) הם היו שווים לו קצת יותר מ-30% מהסכום שהרוויח בכל השנה.