לפני כמה שנים התקשרו אלי מלשכת סמנכ"ל באחת מחמש החברות הגדולות בארץ. "הוא רוצה לפגוש אותך" אמרה המזכירה וקבעה פגישה לעוד חודש. אחרי שבועיים דחתה בעוד שבועיים. בסוף הגעתי. הסמנכ"ל לחץ את ידי ותוך שהוא מלווה אותי לשבת אמר בחביבות "בכלל לא רציתי לפגוש אותך, המנכ"ל ביקש שניפגש" (דהיינו, "אין לך מה לבנות על הפגישה, כמה דקות ותתחפפי").
התיישבנו, בקושי הסתכל עלי, הציע לשתות, אמרתי קפה, הזמין קפה, המזכירה הביאה, רק אז, כמה דקות טובות מתחילת האירוע, סופסוף שאל (בנימת זלזול דקיקה) "אז מה את עושה בחיים? נראה לך שאת יכולה לעזור לי בקריירה?".
חייכתי מאוזן לאוזן ועניתי בנימוס "מאוחר מידי, אתה זקן, הקריירה שלך מאחוריך". אשכרה ככה, מילה במילה. הפגישה נמשכה יותר משעתיים (הניבה ייעוץ לרוב הסמנכ"לים בחברה), כשעד היום האיש הזה הוא חצי גרופי שלי.
קציצה עם סאונד של וובוזלה
נדמה לי שהדוגמה הזו מרסקת את תיאוריית 'הרושם הראשוני', במיוחד משום נקודת הפתיחה הכל כך גרועה. הוא בכלל לא רצה לפגוש אותי, נתקעתי לו כמו עצם בגרון, הוא רק רצה לעשות V, שיוכל להגיד למנכ"ל "פגשתי אותה, סתם, לא מציאה גדולה". גם אי אפשר לטעון שהתרשם במיוחד מהופעתי החיצונית (כאמור הוא בקושי הסתכל עלי, מה גם שאין כל כך ממה להתרשם), הייתי אוויר.
ושלא תחשבו שההמשך היה קליל, שהסמנכ"ל הנכבד שמח לשמוע שהוא זקן, שהחל למחוא כפיים בהתרגשות לנוכח הדיאגנוזה (שלצערי התממשה די מהר). לגמרי לא, היה אפילו קשה.
התשובה שלי הדהימה אותו, כנראה גם הכעיסה, אבל בעיקר סקרנה מספיק כדי שייתן לי את הדבר היחיד שהצטרכתי. זמן. ובזמן הזה הצלחתי להפוך על פניו את הרושם הראשוני, ולהשיג את כל המטרות שהיו לי מהפגישה, על אפו וחמתו.
אני לא טוענת שאין דבר כזה רושם ראשוני, להיפך, תמיד יש ולעיתים הוא קטסטרופלי. הבעיה היא שלא ניתן לשנות אותו מהותית, במיוחד אם נראים כמו קציצה עם סאונד של וובוזלה. תאמינו לי שלא יעזור כמה סטייליסטים ומורים לפיתוח קול יעבדו בפרויקט, המקסימום שייצא 'קציצה אופנתית'.
אז מה זה אומר, שקציצות לא יכולות להצליח בראיון עבודה? יכולות גם יכולות. יכולות כי החוכמה היא למרות רושם הראשוני, ולא בזכותו, להצליח להשיג את המטרה.
למרות מה שאין ולא רק בזכות מה שיש
מציעה לא להתפתות בקלות לכל מי שמנסה למכור לכם מקסמי שווא- רק נשפץ לכם את הרושם הראשוני, איזה חולצה ובאיזה צבע, מה לעשות עם הידיים ואיפה לשים את התיק, וג'וב החלומות אוטוטו שלכם- החיים יותר מורכבים מזה.
בראיון עבודה צריך לרתק את המראיין, להצליח להפוך את הראיון מחקירה, מסשן של שאלות ותשובות ועוד שאלות ועוד תשובות, למפגש שיניב את השלב הבא. הבעיה שלרתק זה לא פשוט, בטח לא בדרך בה רוב האנשים מתכוננים לראיון- מחפשים את התשובות הנכונות לאין סוף השאלות שמצאו באינטרנט.
הכנה רצינית זו עבודת נמלים הדורשת פירוק לגורמים של הקריירה ובנייתה מחדש לצורך הראיון, תוך הבנה מלאה של קהל המטרה - המעסיק הפוטנציאלי בתחום העיסוק הספציפי / במגזר הספציפי, הצרכים שלו, ואיך הוא מקבל החלטות. חייבים לדעת בדיוק איזה מסרים להעביר בכל ראיון ואיך, חייבים להצליח לספר סיפור. רק כך אפשר לרתק מישהו, ולהקשות עליו שלא להעביר אתכם לשלב הבא (ארחיב על הנושא בטור נפרד).
ואם אתם עדין דבקים בתיאוריית הרושם הראשוני, תסתכלו בתמונות של השכירים והשכירות מצליחים ביותר במשק (שלא עובדים אצל האבא), ותגלו שלפחות חצי מהם נראים לא משהו (וזה כשהם מאופרים לצילום). רוב הסיכויים שלא הייתם מזהים אותם ברחוב, חולפים על פניהם בלי להבחין שמישהו בכלל עומד שם, או טועים לחשוב שזה הפקיד בסניף הדואר הקרוב.
הם הצליחו בגדול, למרות רושם ראשוני עלוב מינוס. הם הצליחו כי הם יודעים שהחוכמה בחיים היא להצליח למרות מה שאין ולא רק בזכות מה שיש, חוכמה שהיא נלמדת לא מולדת.
הכותבת היא יועצת לניהול קריירה. לתגובות: orna@rudi-cm.com