הפעם האחרונה שלי בטייבה הייתה ב-1996 כשהפועל טייבה העפילה לליגה הלאומית והפכה לקבוצה הערבית הראשונה בליגה הבכירה (אז עוד לא הייתה ליגת העל). העיר טייבה צהלה ושמחה, שחר של יום חדש הפציע, וראש העירייה דאז, רפיק חאג' יחיא, היה מלך העולם. מאז הידרדרה הקבוצה ליגה ועוד ליגה, עד שהתפרקה ונעלמה. ראש העירייה רפיק חאג' יחיא הלך לעולם שכולו טוב בשנת 2000. העיר טייבה עדיין קיימת, ובאותו המקום בדיוק, אבל גם היא לא במצב מי יודע מה. מאז 1999 מתנהלת טייבה מקריסה כלכלית לקריסה כלכלית וממלחמת חמולות אחת לאחרת, ומגיעה לכותרות בעיקר בגלל מצב הפשיעה.
בשבוע שעבר קפצתי לשם שוב, אחרי דיון סוער בעניינה בתחילת מושב הקיץ של הכנסת. זה קרה לאחר ששר הפנים גדעון סער החליט שגם בבחירות הקרובות לרשויות המקומיות, התושבים הטובים של טייבה לא יוכלו לבחור ולהיבחר בעצמם. הוועדה הקרואה המנהלת את טייבה מאז 1999 (למעט תקופה קצרה בת שנתיים של שלטון עצמי בין 2005 ל-2007), תמשיך לנהל אותה. מאז 2007 התחלפו שלושה ראשי ועדות קרואות בטייבה, אולם מי שמנהל אותה בפועל הוא עו"ד אבנר כהן שמונה כנאמן לעיר.
אפשר לומר בהחלט שטייבה, על 38 אלף תושביה (23 אלף בעלי זכות הצבעה), הגיעה לתחתית החבית: גירעון של כ-140 מיליון שקלים ותביעות נושים שהגיעו לסכום של 900 מיליון שקלים. הליך הסדרת הנושים הסתיים לאחרונה, וסכום התביעות הצטמצם ל-130 מיליון שקלים. מחצית מהחוב יוחזר בהלוואה ארוכת טווח של 15 שנה שלקחה העירייה, ומחציתו כוסתה על-ידי המדינה. סוג של תספורת. כהן, אגב, מקבל למעלה מ-200 אלף שקלים בחודש, שהצטברו למשהו כמו 14 מיליון שקלים בשש השנים האחרונות.
באשר למצב הפשיעה, דווקא פה יש סיבה לאופטימיות. בינואר נערך מבצע רחב היקף של המשטרה, בשיתוף פעולה עם הפרקליטות ועם רשות המסים, שפשטו על המתחם של משפחת עבד אל-קאדר ששלטה בעיר. כבר כמה חודשים שאין יריות ברחובות, והתושבים נושמים לרווחה. מהביקור שלנו בעיר החבולה הזו, אנחנו מתרשמים שזו נחמה קטנה ביחס למה שעוד יש לעשות כאן.
במקום שבו לרחובות אין שמות. זה לא רק שם של שיר: בטייבה לרחובות אשכרה אין שמות. איך מתמצאים? עו"ד אחמד חאג' יחיא, תושב העיר ומומחה בענייני השלטון המקומי, נותן לי הוראות הגעה: נוסעים ברחוב הראשי, אחרי מכון סיכה ורחיצה פונים ימינה, לוקחים שמאלה לפני חנות כלי בית, לפני המשאית של זוגלובק שחונה באמצע הכביש פונים ימינה בדרך עפר וחונים מול בית גדול. כמובן שאנחנו מאבדים את הדרך, אבל בסוף פשוט שואלים מישהו וכולם יודעים.
העיר נראית קצת נטושה. עדר כבשים חוצה את הכביש, מהשכונה של הבדואים אל עבר השטח הפתוח ליד עיר השינה החדשה צור יצחק, שקמה לה פתאום דרומית לטייבה, עם מגדלים חדשים, עם תשתיות ועם גינות משחקים מושקעות - כמו קוץ בעין לתושבי העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל, שיכולים רק לחלום על מה שיהודים מקבלים כמובן מאליו. בשנה הבאה, אומר חאג' יחיא, אולי יהיו שמות לרחובות. זאת אומרת, אם יצליחו להסכים פה על משהו אי-פעם.
חאג' יחיא, שלמד משפטים באותה הכיתה עם צחי הנגבי, נותן לי סקירה מקיפה על תולדות האסונות הכלכליים של טייבה. בלב העניין שתי סוגיות: האחת היא החמולות - שתי החמולות מסארוה וחאג' יחיא נאבקות ביניהן על השליטה בעירייה על גבו של הציבור; השנייה היא מערכת היחסים עם המיעוט הערבי בישראל.
איך זה שהעיר הזו נעה ממשבר למשבר כבר 13 שנים, אני שואל אותו. "30% זה אחריות שלנו, גם כי לא ידעו לנהל נכון את העיר, מחוסר ניסיון, וגם בגלל שחיתות. אבל 70% זה בגלל דלות התקציבים השלטוניים שמגיעים מהמדינה. ושניהם תלויים זה בזה. המדינה תמיד נתנה פחות מדי לטייבה".
- יכול להיות, אבל לא רק המדינה דרדרה את טייבה לחוב של מיליארד שקלים.
"מעולם לא היה חוב של 900 מיליון שקל! כל החוב היה מקסימום 250 מיליון, ובכל מקרה עכשיו נשאר חוב של 130 מיליון. 65 מהם שילמה המדינה, ו-65 מיליון לקחה העירייה בהלוואה ומחזירה יותר מ-400 אלף שקל בחודש. מדינת ישראל רק מרוויחה מההסדר הזה. היא אמנם נותנת 65, אבל מקבלת הכול בחזרה דרך תשלומים למס הכנסה, ביטוח לאומי ותשלומים לאוצר. היא מרוויחה על חשבון התושבים, וכך מנציחה את הבעיה וממשיכה לתקוע את טייבה. שים לב: המדינה ניהלה את טייבה במשך 13 שנה, למעט שנה וחצי בין 2005 ל-2007, ומסרה אותה בתום השנים האלה בחוב. המדינה נכשלה, ובתמורה היא מאריכה את שלטונה בעוד שלוש שנים. זה אבסורד".
- מה לגבי טענות בנוגע לשחיתות של מנהיגי טייבה בתקופה שקדמה להסדר החוב הראשון ובשנה וחצי שבה נשלטה העיר בידי תושביה והידרדרה לגירעון עצום?
"אומר לך כך: מעולם לא הורשע אף איש של טייבה בשחיתות או בהפרת אמונים. אם כבר להפך - אנחנו ביקשנו ועדת חקירה, וזו לא מונתה".
- זו תשובה של עורך דין. תן תשובה של אזרח.
"אני מניח שהייתה שחיתות, כן, כמו בהרבה מקומות אחרים. זו תחושת הבטן שלי. אין ספק שהיו סממני שחיתות, אבל אלה זוטות. אני לא מתבכיין", הוא מדגיש, "יש לנו לא מעט אחריות למצב שלנו, אבל אתה - כלומר מדינת ישראל - לא יכול להפקיע אדמות, לא לבנות, לא לפתח, לא להילחם בפשיעה במשך שנים, לא להשקיע שום דבר, לא בחינוך, לא במסחר ולא בכלום, ואז גם לבוא בטענות לתושבים ולמנהיגיהם".
- תסביר לי את העניין עם החמולות.
"אני תמיד הייתי נגד הסכסוך החמולתי", חאג' יחיא נאנח. הוא מדבר על הסכסוך הזה במונחים של גזענות, אבל טוען שהמצב טוב בסך-הכול: "יש חברויות, טובות מאוד אפילו. יש לי המון חברים מחמולת מסארוה, ויש חתונות בין החמולות. הסכסוך הוא רק בהקשר של הנהגת העיר".
- קטעים איתכם.
"הקדמה היא נגד החמולתיות, וגם אני נגדה, אבל יש בזה גם צדדים טובים. מי יכול להיות נגד אחוות אחים? ברגע שזה נכנס למנגנון המפלגתי זה רע, אין ספק. אבל אין חלופות. אני מבין את הצעירים שמתנגדים לזה ורוצים לשבור את המבנה החמולתי, אבל זה לא יצליח להם. בטח לא במכה אחת. הפתרון חייב לבוא בשלבים. השלב הראשון צריך להיות קואליציה משותפת".
הקואליציה המשותפת היא משל נהדר למצב בטייבה. לפני כמה חודשים התחילו לעבוד בעיר על יוזמה, בעידוד נמרץ של חבר הכנסת אחמד טיבי, לעבוד על רשימה משותפת לשתי החמולות, רשימה שתשים מאחור את הדם הרע, תוציא את העיר לדרך חדשה, ותנהיג אותה ברוטציה. אבל היוזמה נתקעה, כנראה לתמיד, אחרי שאף צד לא מסכים להיות השני בתור. חוסר האמון הזה הוא כנראה המאפיין הבולט ביותר של החיים בטייבה היום. למרות זאת, כל תושב מדגיש, ובצדק, את האיכות האנושית הגבוהה של האנשים פה ואת המספר הגבוה של המשכילים בעיר.
אנחנו יוצאים מהמשרד של חאג' יחיא ועושים סיבוב קצר בעיר הנטושה למראה. החנויות סגורות, אין רמזורים ואין גינות, אבל על כל בית שני יש שלט של עורך דין.
הולכים לאכול חומוס אצל מנסור מנסור. בטלוויזיה שידור ישיר של המוני מוסלמים סובבים את אבן הכעבה במכה. מהפנט. גם החומוס טעים, אף על פי שאף פעם לא הייתי מומחה גדול בחומוס וכל השיח החומוסי הזה זר לי למדי.
תוך כדי שאנחנו מנגבים, מהר מאוד מתארגן מיני פרלמנט של תושבים. למנסור מנסור יש אוסף תמונות עם פוליטיקאים יהודים שבאו לבקר, ניגבו חומוס, טחנו בקלאוות, הבטיחו הבטחות ונעלמו כלעומת שבאו. הנוכחים מסכימים פה אחד שהכול חרטא, כל ההבטחות, ושבטייבה רק נהיה יותר גרוע. הם לא מכחישים את האשמה או את האחריות של המקומיים, אבל מתעקשים שישראל לא תתנער מהאשמה שלה. אנחנו החצר האחורית של המדינה, אומר אחד. "שנאה, כמו אהבה, אף פעם לא באה רק מצד אחד", אומר מנסור מנסור. אין עוד ציבור בעולם, הם אומרים, כמו הציבור הערבי בישראל, שרק רוצה להשתלב. "השתכנזנו", אומר אחמד, "פתחנו את עצמנו ליהודים, קיבלנו את הציונות, קיבלנו את הכול - והשלטון רק אומר לנו לא".
אנחנו מוכנים לכול, אומר מנסור, אפילו ללכת לצבא. תכניס את בני ברק קודם, ואז גם אני בא. אבל אתם לא רוצים, זה הכול דיבורים אצלכם. שמתם אותנו בכלוב, אפילו גישה לכביש 6 לא נתתם לנו. אוטובוס אין אצלנו, כלום. שלושה רמזורים, וגם זה רק אחרי שנהרג פה שוטר יהודי.
לכל אחד כאן יש סיפור על הפקעת קרקעות המשפחה ולכל אחד סיפור על קרובי משפחה או על עוברי אורח תמימים שנפגעו מירי של כנופיות. לילדים, הם אומרים, אין מה לעשות. אין גינות ואין פארקים ואין כלום. לכלבים שלכם יש גינות שלילדים שלנו אין, אומר מנסור. והחומוס, עד כמה שהוא קטיפתי, נתקע בגרון והמשפט הזה נתקע בזיכרון. לכלבים שלכם יש גינות שלילדים שלנו אין.
הם מספרים שבערב אי-אפשר לנשום בטייבה בגלל הסירחון שמגיע מהמזבלה בקלאנסווה. כמה שעות אחר כך, כשתגיע השעה שש בערב, אני נוכח בצדקתם. סירחון מוות, אי-אפשר לנשום.
אני בן 48, אומר מנסור, ומה ראיתי בחיים שלי? כלום. כלום לא ראיתי. בגטו אני חי. בשטחים שונאים אותי כי אני ישראלי, בנתניה או באולגה שונאים אותי כי אני ערבי.
גם הפוליטיקאים הערבים לא זוכים פה לאהדה מי יודע מה. זועבי נוסעת למרמרה, אומר מנסור, אבל אני, מה אכפת לי המרמרה. הם כולם דואגים לפלסטינים יותר משהם דואגים לי. הם מדברים על היוזמה החדשה של טיבי לשבור את המבנה החמולתי, בלי שמץ אמון, ומספרים על עוד יוזמה לבניית רשימה לא-חמולתית של כמה צעירים, ומביעים בה בערך אותה מידה של אמון.
נראה לי שקשה לחיות ככה, אני אומר להם. כל הייאוש הזה וחוסר האמון יכולים להיות די מעייפים. אין לך מושג כמה אתה צודק, יא חביבי, אומר לי אחד מהם.
אנחנו עושים סיבוב בעיר, מדברים עם מי שאנחנו פוגשים. כל אחד אומר לך לא להאמין לזה שהרגע דיברת איתו (ושבתורו אמר לך לא להאמין למי שדיברת איתו קודם). במקרה אנחנו מגיעים למתנ"ס חביב של מפעל הפיס, אחד משניים הנמצאים בעיר ושנותנים מענה לחלק קטן מהילדים הצעירים יותר. את הנערים המבוגרים יותר אפשר לראות מסתובבים ברחובות, ברגל או על סוסים. וגם על תרבות הנהיגה בערים הערביות נאמר כבר הכול. אני משתומם על האנשים האלה, שאף שהם מתחילים לנהוג בגיל 12 הם לא מצליחים להשתלט על הסיפור הזה של הנהיגה.
בכלל, אני לא איזה אנתרופולוג מי יודע מה, אבל מהביקור הקצר שלי בטייבה ומהשעות המצטברות שלי ביישובים ערביים אני מתפלא בכל פעם מחדש מהפער בין היחס לרשות הפרט לבין היחס, או יותר נכון חוסר היחס, לרשות הרבים. הנהיגה היא רק פן אחד של העניין. אנשים מזמינים אותנו לקפה בבתיהם. מדובר בארמונות, אחוזות, כל פינת ישיבה 120 מטרים, והכול מתוחזק ומצוחצח להפליא, מבהיק מניקיון. אבל הרחוב? פח זבל. וגם אם המדינה אשמה, הרי היא לא אשמה בכול. זה המשך טבעי לעובדה שלרחובות אין שמות. נראה שזה מפני שלאף אחד לא אכפת מספיק מהרחוב - לא צריך לתת לו שם, לא צריך לשמור אותו נקי, לא צריך להיזהר בו כשנוסעים, לא צריך לשתול בו פרחים. אפילו מדרכה לא צריך לשים בו. ואם כבר יש מדרכה, למה לא לחנות עליה.
בחזרה למתנ"ס היפה. על הקירות תערוכה של ציורי ילדים, ולפי הילדים שמגיעים והתיקים שבידיהם, עוד מעט מתחיל פה חוג נגינה. אלא שמהר מאוד מתברר שהמתנ"ס הזה הוא גם משכנה הזמני של עיריית טייבה, עד שישופץ בניין העירייה שנשרף (או הוצת, המשטרה חוקרת). פאיק עודה, יו"ר הוועדה הממונה, כלומר ראש העיר בפועל, נמצא במשרדו שבמתנ"ס הקטן.
עודה, תושב ג'לג'וליה, מכהן בתפקידו כבר שנה וחצי והוא כבר בדרך החוצה, מתכוון להתמודד לראשות המועצה של ג'לג'וליה בבחירות הקרובות. גבר חסון שמזכיר קצת את ח"כ חיים כץ, מעשן טיים ושמח לדבר.
"אני לא אחראי למעשים של קודמיי", הוא מדגיש, "רק לתקופה שאני נמצא פה, ואני שבע רצון. בשנה וחצי האחרונות גייסנו 200 מיליון שקל לעירייה, סללנו כבישים, בנינו כיכרות, הנחנו ביובים, שיקמנו גנים, בנינו 85 כיתות חדשות, פיתחנו 11 תב"עות, 13 אלף יחידות דיור עומדות להיבנות בטייבה בשנים הקרובות, יש גם תוכניות לקידום נוער, למלחמה בסמים, הכנסנו את העיר לתוכנית 'עיר ללא אלימות'. אז לבוא ולטעון שבתקופה שלי לא נעשה דבר זה פשוט לא נכון. הוועדה הקרואה עובדת טוב, גם הקאנטרי יחזור לעבוד, אוטוטו אנחנו מוציאים מכרז חדש. בסך-הכול אני מסופק ונהנה. גם הפשיעה ירדה, ותחושת הביטחון של התושבים השתפרה פלאים".
- שמח לשמוע, כי ההתרשמות שלי מהשיחות עם התושבים הפוכה לחלוטין.
"טוב, תמיד יהיה מי שיתלונן ותמיד יהיה מי שלא מרוצה, אבל בתוך עמי אני יושב ו-70% מהתושבים - באחריות אני אומר לך - מרוצים. וחוץ מזה, עם עובדות אי-אפשר להתווכח. אנשים בוכים, צועקים ותוקפים - אבל קודם כול תעביר ביקורת על עצמך, זה מה שאני אומר".
- למיטב הבנתך, העיר בנויה ללכת לבחירות?
"אני לא נגד בחירות, כמובן, אבל לא אני קובע. לטעמי, בשלב הזה כשנכנסים להסדר חובות של 130 מיליון שקלים צריך לתת לנושא להתקדם בזהירות, לתת לעיר להתחזק עוד שנתיים-שלוש. זה רק לטובתה. אני חושב שההחלטה של השר במקומה. תושבי טייבה סבלו הרבה מאוד שנים מהזנחה ומניהול כושל. הם יכולים לחכות עוד שנים ולקבל את העיר נקייה ובמצב טוב. זה רק לטובתם".
- מה תקע את העיר כל השנים האלה - החמולות?
"זו בהחלט אחת הבעיות העיקריות. וגם ניהול כושל לאורך השנים וזה שלא הייתה גבייה. פה זה עוד לא כפר סבא, נגיד את זה ככה. אבל בחמש השנים האחרונות העירייה מאוזנת; אמנם אחרי שני הסדרי חוב, אבל מאוזנת. אני עובד קשה, בכל יום משבע וחצי בבוקר עד הלילה, ואני רואה הרבה אורות בקצה המנהרה. זה שאני מג'לג'וליה ולא מעורב די עוזר לי".
- שמעת ודאי על היוזמה החדשה לרשימה שהיא על-ואל-חמולתית. מה נראה לך?
"האמת, כמו שאני מכיר את טייבה, לא נראה לי שזה ילך. הלוואי, אבל אני לא מאמין. הבחירות במגזר הערבי תמיד היו שבטיות וחמולתיות, אבל המחנאות הזו בולטת בטייבה במיוחד".
- שמח לחזור לג'לג'וליה?
פאיק עודה מחייך, מצית לעצמו עוד סיגריית טיים, ושותק.
שעת אחר צהריים בדרך לקפה אל-קארוואן. הרחובות מתמלאים, יחסית, בבני נוער משועממים למראה שלא ממש רוצים לדבר. אלה שכן, מסרבים להזדהות ומביעים אדישות כללית וחוסר אמונה בפוליטיקאים באשר הם, יהודים ומוסלמים, כמו גם בכל דבר אחר במבנה החמולתי. דווקא בזה אני מוצא סימן מעודד: "החמולות זה לזקנים", הם אומרים, "זה מת". או כמו שאומר לי עו"ד כמאל טיבי, יועץ אסטרטגי, "כמו שאצלכם משה לקח את העם ארבעים שנה במדבר כדי שדור שלם ימות, ככה זה. צריך לעבור דור. החמולות זה פאסה, זה מחוק. הצעירים לא רואים את זה ממטר".
עוד דבר שמכה בי בכל פעם שבה אני מבקר במגזר (הו, מילה שנואה), הוא הפער הנורא בין כמה שהם יודעים עלינו וכמה שאנחנו יודעים עליהם. זה מתחיל בשפה - כולם יודעים עברית, ועברית יפה יש בפיהם. כמה מאיתנו דוברים ערבית? - אבל בא לידי ביטוי בכל דבר. מגיבורי תרבות ועד לניואנסים פוליטיים דקים מן הדק. בשבילנו, בהכללה, הם כולם ערבים. אגב, זה נכון: הם באמת כולם ערבים.
בקפה אנחנו פוגשים את זיאד עוואדה, מורה ועיתונאי לשעבר, ואת סלים אנקר, מורה לשעבר וסופר. הסיפור חוזר על עצמו. ההזנחה, המצב שהולך ונהיה גרוע. אין בריכה, אין חדר כושר, אין בית קולנוע או גן ציבורי. אין כלום. אז למה לא תבנו, אני שואל. אין תשובה. אני מבין אתכם, אני אומר להם, אבל שים ארבעים אלף יהודים במקום אחד, וגם אם לא תיתן להם שקל הם יבנו לך תיאטראות. אני שונא את עצמי כשאני אומר את זה, אבל זה ככה, לא? לעזאזל, היהודים עשו תיאטרון בגטאות, וגם שם התקציבים לא היו משהו, ולפי ספרי ההיסטוריה גם אפליה הייתה.
חצי מהאנשים, אומר עוואדה, רוצים בחירות, וחצי לא. האשמים אותם אשמים: הפוליטיקאים המושחתים, המבנה החמולתי, המדינה שהעלימה עין מהשחיתויות ונתנה לעיר לקרוס. ובתווך, תושבי העיר המתוסכלים. מצד אחד לא נותנים להם לבחור; מצד שני - אין להם במי. לאוויר עולה שוב תיאוריית הקונספירציה, שהמדינה לא מאפשרת בחירות כי היא רוצה להמשיך ולהפקיע אדמות.
כולם מדברים ברמזים. לא רק לרחובות אין שמות, גם למושחתים. אם תנקוב בשמות, אומר אנקר, יירו עליך. אנחנו צריכים מישהו חדש, אומר עוואדה, מישהו שיאחד את החמולות ויוציא את העיר לדרך חדשה. יפה, אני אומר, אבל איך תבחרו במישהו חדש כשאף אחד לא מאמין לאחר? אין תשובה. ככה זה כשכולם אשמים.
אנחנו נכנסים לאוטו של אנקר ויוצאים לעשות סיבוב בצפון טייבה, שם כבר אין רחובות בכלל. רק שבילי עפר מוזנחים, חצר בית ספר שהפכה למזבלה ודברים מהסוג הזה. הם מתלוננים על העירייה ועל המדינה, ואני מסכים איתם, אבל שוב שואל למה צריך עירייה בשביל לא לזרוק את הזבל שלך לרחוב ולמה צריך מדינה בשביל לנכש עשבים מחצר בית ספר ולשים שם איזה סל או שער? לא צריך רמזור בשביל לא לנסוע בצורה מסוכנת ברחוב שילדים משחקים בו בכביש; כל מה שצריך זה טיפה תשומת לב. אני מרגיש הכי יהודי אוריינטליסט מניאק ומתנשא שבא להטיף מוסר לחלשים ממנו, אבל הדברים האלה די מוציאים אותי מדעתי.
זיאד עוואדה מזמין אותנו אליו לקפה ולעוגת שוקולד. אנחנו מעבירים את הזמן בנעימים עד שיגיע רידא ג'אבר, ואיתו התקווה החדשה של העיר, ובכלל. ג'אבר, תושב העיר טייבה, עורך דין במקצועו, משמש כמרכז קהילת עורכי הדין הערבים במחוז תל אביב והמרכז בלשכת עורכי הדין, ועורך ראשי של ביטאון ועד המחוז בשפה הערבית. בעבר עמד בראש ועדת עורכי הדין במשולש. הוא אחראי קשרי חברה ערבית במיזם לקשרי חברה ערבית-משטרה בקרן אברהם, ארגון יהודי-ערבי לשינוי חברתי ולקידום שילוב ושוויון בין יהודים וערבים בישראל. גבר אלגנטי ונעים, בן 41, אב לחמישה, שמגיע, עוד לא לוגם מהקפה ופותח במונולוג נמרץ.
"פעם האליטות במגזר הערבי היו כסף ואדמות, אבל החברה השתנתה. אנשים רוכשים השכלה. ועדיין, קיימת הסוגיה של אנשים לא מוכשרים שמקבלים תפקידים במרחב הציבורי. לא ייתכן שעירייה הגיעה לחובות של 900 מיליון שקל והכסף הזה לא מתבטא בשום דבר. מילא אם היו הופכים את טייבה לשווייץ, אבל הביוב זורם ברחובות ואין מגרשים ואין מקומות בילוי או גנים. איפה הכסף? אם אין ולא היו כתבי אישום סימן שמשהו דפוק במנגנוני הפיקוח והבקרה של משרד הפנים. עצימת העין שלהם, אם היא לא מכוונת, הרי היא רשלנות פושעת. כל דבר אחר הוא פשוט לא ייתכן ולא הגיוני. איך יכול להיות שלא דלקה אף נורה אדומה.
"פאיק וכל השאר פועלים בשיטת כיבוי שריפות, הם לא בנו תוכנית אסטרטגית. מה גם שהיית מצפה מחבורה כזו של מקצועיים שאחרי שבע שנים יבריאו את העיר ויביאו אותה לפלוס, אבל במקום זה יש חובות של 76 מיליון, והמדינה מנצלת את זה. גם אם המדינה לא זדונית, הרי המציאות היא כזאת. התוכניות הארציות בענייני אדמות, תכנון ובנייה אינן לרווחת העיר אלא להפך - כל מטרתן היא צמצום המרחב העירוני. לא צריך להאמין בקונספירציה, מספיק להסתכל על העיר החדשה שצמחה לידינו, צור יצחק, עם מגדלים ועם גני ילדים. הפער הזה מזין את תחושת הקונספירציה. רק לדמיין מה היינו יכולים לעשות עם כל הכסף, רק לדמיין את זה. כל-כך הרבה דברים טובים".
- אז מה אתה מציע?
"אנחנו קבוצה של כשלושים צעירים משכילים ואנשי עמל, עורכי דין, מורים ורופאים, שמתארגנים על מצע חדש שייתן לטייבה חזון באופן מעמיק. גם אם לא נצליח להפוך לרשימה, נהיה קבוצת לחץ שתבקר את העירייה בכלים ציבוריים וממשלתיים ונדאג שמה שהיה לא יהיה. אני מדמיין את טייבה כמו איילה שאריה השחיתות לופת אותה בגרונה, ואני פונה אל חברי הכנסת ולמפלגות הערביות: אל תקריבו את טייבה, שלבו איתנו ידיים נגד החמולתיות.
"אנחנו עדיין בתהליך של גיבוש. זה קשה, אבל הקרקע פורייה. אני לא מוריד כהוא זה מאשמת המדינה, אבל אנחנו חייבים לקחת את הגורל שלנו בידינו. אי-אפשר להטיל אשמה בלי לקחת אחריות, וזה שמשרד הפנים דפק את העיר לא ייתן לילדים שלי חיים טובים יותר. טייבה היא לא מקום רע. יש לנו משאבים, יש פה רמת השכלה גבוהה, זו רק קבוצה קטנה שמשחירה רבבות של אנשים. השאלה היא מה אנחנו עושים. אנחנו לא מתבכיינים, אנחנו לא מקבצים נדבות, אנחנו לא רוצים את גדעון סער ומירי רגב עם האג'נדות שלהם. אנחנו נציל את העיר שלנו במו ידינו. אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו מתארגנים, ולא נצא לאור לפני שנהיה בטוחים שניתן תקווה. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. יש פה גם דברים טובים ואנשים טובים. אתה תראה שהמצב ישתפר".
תגובות
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "למרות פעילות הוועדה הקרואה לייצוב העיר טרם הבשילו התנאים בטייבה לקיום בחירות מוניציפליות, שכן נדרש לגבש לטייבה תוכנית הבראה מקיפה.
"עיריית טייבה מאופיינת בהתנהלות בעייתית הן בהיבטים כספיים והן בהיבטים ניהוליים. העירייה כשלה בתפקודה השוטף ולא סיפקה שירותים מוניציפליים לתושבים. בעקבות המצב הכספי הקשה של העירייה נעשה שימוש פעמיים בהליך הקפאת ההליכים נגד העירייה, והיא מתמקדת בטיפול בתביעות החוב כלפיה בהיקף 900 מיליון שקלים (מתוכן אושרו על-ידי הנאמן תביעות בהיקף של כ-230 מיליון שקלים בלבד) ובמאמץ להימנע מהגדלת הגירעון. לפיכך רק לאחרונה מונה יועץ משפטי וטרם מונה לטייבה גזבר, והליך הבראתה העיקרי טרם החל. בעקבות זאת החליטה ועדת הפנים בכנסת לדחות את מועד הבחירות המוניציפליות בטייבה בשנתיים.
"להלן דוגמאות לנושאים שקודמו בטייבה על-ידי הוועדה הקרואה: חיבור אספקת המים בעיר למקורות; אישור תוכניות מתאר מפורטות לעיר המאפשרות תוספת בנייה בעיר, והגדלת הכנסות העיר בעקבות היטלים ואגרות; צמצום הגירעון השוטף; בניית בתי ספר, מתנ"ס, גני ילדים, בית אבות; הכשרת מסלול אופניים; שדרוג מערכת הניקוז; וביצוע סקר נכסים.
"לגבי תוכנית המתאר הארצית לתוואי הולכת צנרת הגז בסמוך לכביש 6, התוכנית נמצאת בשלב שמיעת הערות והשגות הציבור, הוועדה המחוזית שמעה את השגותיה של טייבה והן תישמענה גם בפני מתכננת המחוז במשרד הפנים. טרם הוחלט בשלב זה היכן יעבור תוואי הצנרת. ההחלטה תתקבל לאחר סיום שלב ההערות וההשגות".
מהנאמן נמסר בתגובה: "התנהלותה הכספית של העירייה תחת הקפאת ההליכים מפוקחת באופן מלא על-ידי בית המשפט המחוזי ומשרד הפנים. ההתנהלות מדווחת באופן שוטף, בדוחות ביצוע רבעוניים המוגשים למשרד הפנים, אשר נערכו על-ידי רואי החשבון המלווים את העירייה, ואשר בהם כלול אף פירוט שכר הטרחה המשולם לנאמן בתיק.*יתרה מכך, משרד הפנים, באמצעות רואה חשבון מבקר מטעמו, עורך דוחות מבוקרים לעירייה.
"במהלך כל תקופת הקפאת ההליכים גבה הנאמן אך ורק שכר טרחה אשר אושר לו על-ידי בית המשפט של הקפאת הליכים ועל-ידי לשכות ההוצאה לפועל. בעניין זה יצוין כי עבודת הנאמן נמשכה כחמש שנים, ובחלק ניכר מתקופה זו, הנאמן, באמצעות צוות רחב ממשרדו, הוא שניהל את עיריית טייבה על כל הכרוך בכך, לרבות מילוי פונקציות שלא היו קיימות באותה עת בעירייה. לבד מהניהול השוטף העניק הנאמן, באמצעות צוות משרדו, טיפול משפטי רחב היקף, אשר כלל בין היתר: דיון והכרעה ב-1,300 תביעות חוב בסכום כולל של כמיליארד שקלים אשר הוגשו על-ידי נושי העירייה; טיפול בלמעלה ממאה הליכי ערעור בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון; וכן ליווי העירייה במגוון נושאים, שרבים מהם אינם קשורים להליך חדלות הפירעון שאליו נקלעה העירייה, לרבות מתן ייעוץ משפטי שוטף לעירייה, הכנת מכרזים עבורה, מתן חוות דעת, וייצוג העירייה במאות ההליכים המשפטיים, המנהליים והאזרחיים שבהם העירייה היא צד. בטיפול הכולל בעיריית טייבה הועסקו באופן שוטף עשרות עורכי דין ומתמחים ממשרד הנאמן".