ב-14 באוקטובר 2010, לפני כמעט שנתיים וחצי, פורסמו בעיתון ובאתר "גלובס" שני מאמרים תקיפים, זה מול זה. באחד, הסביר ד"ר שמואל חרל"פ, יו"ר כלמוביל ישראל, מדוע בטר פלייס עתידה להיות כישלון מהדהד ובשני ענה לו, בחריפות ובפסקנות, שי אגסי, מייסד בטר פלייס והאיש החתום על חלום המכונית החשמלית.
מעניין לחזור לשני המאמרים הללו היום, ברגע הקריסה הרשמי של החברה והחלום, כמה שעות לאחר הגשת הבקשת לפשיטת רגל של בטר פלייס בבית המשפט.
חרל"פ טען במאמרו, כי בטר פלייס לא תצליח להשיג שיתוף פעולה מיצרני הרכב משום שהאינטרסים שלה מנוגדים לשלהם. "האסטרטגיה של בטר פלייס מנוגדת לאינטרסים של יצרני הרכב בשני מישורים: האופקי והאנכי", הוא טען. "במישור האופקי, בטר פלייס מעוניינת בעיקר בכמות: מכירה של כמה שיותר קילומטרים לכמה שיותר ציי רכב. לעומת זאת, יצרני הרכב מתחרים ביניהם לא רק על מכירה כמותית של הסעה והובלה, אלא גם בתכני איכות של חדשנות טכנולוגית, שיווק סגנון חיים, חווית נהיגה, ביצועים, בטיחות, סטטוס ומותגיות. ובמישור האנכי, הפתרון הלוגיסטי של בטר פלייס מחייב את יצרן הרכב לקבל תכתיב של תכנון רכב חשמלי עם מצבר נשלף. התכתיב התכנוני חושף, לכאורה, אג'נדה נסתרת של מונופול כפול: כלפי השוק וכלפי היצרנים".
במלים אחרות, טען חרל"פ, בטר פלייס מציעה ליצרני הרכב פירמידה שבה המוצר שלהם, הרכב, נמצא ממש בתחתית. "יצרני הרכב חוטפים מבטר פלייס פעמיים. התכתיב התכנוני ושליטת בטר פלייס במצבר, מגמדים את היצרנים למעמד של ספקי קופסאות ופוגעים בעצמאותם הטכנולוגית. העברת המצבר מרכב לרכב מטשטשת כל הבדל ביניהם וקוטלת את הנכס החשוב מכול ליצרנים: ייחודם המותגי".
בהמשך המאמר טוען חרל"פ, כי יצרני הרכב לא יתפתו למכונית החשמלית של בטר פלייס גם משיקולי עלויות ובטיחות. "תעשיית הרכב מאמינה שבשלב הנוכחי של פיתוח רכב חשמלי אין עדיין פתרון אמין ובטוח לרכב משפחתי", הוא טען. "בטר פלייס מעמיסה על העלויות הנוכחיות של המצבר ורשת ההטענה עלות נוספת, המוערכת ב-30%-50%... הסיכון האופרטיבי בפתרון של בטר פלייס טמון בשדה המוקשים הלוגיסטי-סביבתי. למצבר יש מכלול של חיבורים מכניים, חשמליים, אלקטרוניים ואחרים הממקמים אותו במרכב ומחברים אותו למערכות הפיקוד, החשמל, הקירור וגזי הפליטה. החלפה תכופה ומהירה של המצבר מחייבת שיגרה של ניתוק וחיבור מכלול החיבורים האלה בכל תנאי מזג-אוויר.
"דמיינו בנפשכם ריקולים תכופים של עשרות אלפי מכוניות מקרטעות בגלל שחיקה ותקלות בחיבורים השונים עקב ההחלפות התכופות והמהירות של המצבר. תסריט בלהות דומה עלול להתממש בגלל הצורך לשלוף מעשרות אלפי כלי רכב מצברי 300 וולט של 250 ק"ג, לשנע לתחנת טעינה, לטעון כל אחד מחדש, להחזיר אותו לתחנת החלפה, לשדך כל מצבר טעון למכונית אחרת, ולבצע את כל הפעולות הללו מבלי שהמצברים יאבדו את כשירותם ואמינותם בהשוואה להטענתם הפשוטה משקע ביתי".
לפי חרל"פ, גם אחסנת המצברים לתפעול שוטף הייתה "מתכון לסיוט לוגיסטי". "אם בטר פלייס מתכננת למכור 10,000 מכוניות לשנה מ-2012, ובאומדן שמרני חייבת להחזיק מלאי מצברים זמין של 5% מכמות הרכב על הכביש, עליה להוסיף למלאי בכול שנה 500 מצברים במשקל כולל של 125 טון. היכן וכיצד ניתן לאכסן בביטחון ובכשירות מלאה כמויות מצברים כאלה?".
והמסמר האחרון בארון: "גם אם התפעול והלוגיסטיקה (של בטר פלייס) יתפקדו ללא רבב, יתברר לחברה שאין בעיה לפתרון שלה. מיליארדי הדולרים שמושקעים כיום במחקר ובפיתוח יבשילו, כנראה, בעשור הנוכחי, לייצור מצברים בטוחים ואמינים יותר, זולים משמעותית, נגישים לטעינה מהירה, ובעלי טווח דומה לזה של מיכל דלק... על מנת 'לרדת' מההימור הכוחני נגד הטכנולוגיה ויצרני הרכב, בטר פלייס חייבת להתפכח משיכרון הכוח ולהיגמל מהתמכרותה הסוחפת למצברים. עליה להמיר את מודל מפעיל הסלולר, המזלזל ביצרני הרכב, במודל חברת הדלק, שמכבד אותם. כפי שחברות הדלק מסתפקות באספקת דלק לכולם, על בטר פלייס להסתפק בפריסת תשתית הטענה חשמלית שתשרת את כולם".
תשובת אגסי: "חרל"פ מפחד - ואני מבין אותו" בתגובה על מאמרו של חרל"פ, כתב אגסי מאמר תוקפני משלו, שנפתח במילים הבאות: "מאמרו התוקפני ורצוף האי דיוקים של מר חרל"פ אינו מפתיע: לא היה לי ספק שמובילי עולם הרכב המסורתי יחששו מאוד מהרכב החשמלי, כל עוד לא ייקחו בו חלק. לא היה לי ספק שינסו לשמר את הקיים למרות חסרונותיו הרבים, מתוך פחד משינוי".
בהמשך המאמר מתנבא אגסי: "כמו כל מעבר לחשמל שראתה האנושות, גם תהליך המכונית החשמלית יהיה מהיר וחסר פשרות. כך ראו סוחרי הנפט לתאורה את השוק שלהם מוחלף במנורות חשמל, סוחרי הקרח למזון הוחלפו במקררים, הדואר באי-מייל, הדיסקים במוזיקה דיגיטלית, ובאחרונה החלו להתחלף העיתונים והספרים באייפדים. כל חברה שהתעקשה להפיץ את שירותי הדור הישן במולקולות במקום פתרון אלקטרוני טוב יותר, נעלמה תוך פחות מעשור. כולנו רואים כי עלויות רכיבי החשמל ממשיכים לצנוח, ובמקרה שלנו ב-50% כל שנתיים. אם מר חרל"פ לא אוהב את המודל העסקי שלנו, שיחכה שנה".
אגסי מאשים את חרל"פ בניתוחים המבוססים על העבר, כלומר: מוטעים ולא רלוונטים. למשל, אגסי טוען ש"כיוון שהנהג הוא לא בעל הסוללה, כל מסע ההפחדה לגבי אורך חיי הסוללה לא רלוונטי למכוניות של בטר פלייס. הנהג תמיד יקבל סוללה בעלת יכולת למרחק מובטח המתאים לחוזה עליו הוא חתם".
בהמשך טוען אגסי: "כל ההשקעה בתשתית של בטר פלייס מומנה מכספים פרטיים, בפיתוח שכל ישראלי יכול להיות גאה בו... מה גודל ההשקעה בתשתית זו? ובכן, עלות הפתרון זהה להיקף ההוצאה של נהגי ישראל על שבעה ימי דלק. שבוע אחד של דלק ואנחנו יכולים להראות לעולם איך להתנתק מנפט. אולי באמת תעשיית הרכב, כולל החלק הישראלי שלה, מעדיפה להגן על הנפט?"
עוד טוען אגסי, כי "התסריט הלוגיסטי המתואר של שינוע מסורבל של סוללות, תמוה. ברור מתיאורו של מר חרל"פ כי הוא אינו מבין את טבע הפתרון של בטר פלייס. אין אנו מוציאים סוללות באמצע הכביש ומסיעים אותן. מכוניות חשמליות יטענו רוב הזמן בעת החניה בבית או בעבודה, מקום בו כולנו מחנים את הרכב כעשרים שעות ביום. רק בפעמים בהן אנו נוהגים מרחק של יותר מ-160 ק"מ בנהיגה ללא עצירה (מרחק נסיעה מתל-אביב לירושלים וחזרה), רכבים יעברו באחת מעשרות התחנות הנבנות כעת ברחבי המדינה ויחליפו סוללה ריקה באחת מלאה".
בסיום מאמרו מדבר אגסי על מה שהוא מכנה "זעקת המונופול". "כלמוביל של חרל"פ מוכרת כלי רכב בכ-6 מיליארד שקל בשנה. ברור מדברי מר חרל"פ כי הוא רואה את המכונית החשמלית כחלק מאותו שוק מכוניות, שכן אם לא, מדוע הוא צריך להיות מודאג כל-כך מהשפעת המכונית החשמלית על שוק המכוניות? ... המהפכה של בטר פלייס תביא את העולם למקום טוב יותר: פחות מזוהם, פחות תלוי בדלק, ולכן פחות כוח למדינות מסוכנות המחזיקות במאגרי הנפט הגדולים. מר חרל"פ, אני מאחל לך שלמרות הפחד שלך משינויים, תהנה בעתיד גם אתה ומשפחתך מעולם טוב יותר בזכות הרכב החשמלי".
לסיום, כותב אגסי: "אזכיר מדוע בחרתי לעזוב קריירה מצליחה בחברת ענק בכדי לבצע את הפרויקט שלנו בישראל, לבקשת נשיא המדינה. חשבתי אז, כי לא יהיה ישראלי שיטען כי יש לנו אינטרס מדיני גדול יותר מסיום שלטון הנפט בעולם. אני מופתע במיוחד מהטענה כי בטר פלייס 'חוטאת בשיכרון כוח וצריכה להיגמל מהתמכרות למצברים'. עוד לא פגשתי חברת ייצור מצברים אחת המממנת ארגון טרור. תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני לא בטוח שמר חרל"פ יכול לומר את אותו משפט לגבי ההתמכרות העולמית לדלק".