מהלך של קיצוץ בזכויות פנסיה הוא לא צעד שגרתי שיש לשמוח עליו, ובוודאי שחיתוך זכויות לפנסיונרים קיימים אסור שייעשה בקלות. אבל, נראה שמדינת ישראל הולכת ומתקרבת לקו פרשת המים בנוגע לאופן התייחסותה לאפליה הבין-דורית וההפרדה המעמדית שנוצרה פה בין עובדי המדינה הישנים והחזקים שחיים בעולם שכר ודאי ומובטח, לבין היתר.
נראה שאין מנוס משינוי בתנאי הפנסיה התקציבית תוך הגדלת השתתפות העובדים והפנסיונרים שנהנים ממנה בנטל הגזירות, בוודאי בכל הקשור לבכירים והחזקים במגזר הציבורי, ויפה שעה אחת קודם.
בשנים האחרונות, חישובי האוצר ביחס להתחייבות המדינה כנגד הפנסיה התקציבית תפחו משנה לשנה עד שהגיעו לרף נוכחי אדיר של כ-676 מיליארד שקל. מדובר בהיקף אדיר שמתבטא בתשלומים של כ-20-26 מיליארד שקל מדי שנה - רכיב מרכזי בתקציב המדינה. זאת, במיוחד בימים בהם המשק ניצב בפני תקופה מאתגרת כשהאוצר משית גזירות רבות על הציבור הרחב.
יש לזכור שהשפעתה של הפנסיה התקציבית בישראל עדיין רחוקה משיאה. במדינה הבינו את הסכנה הקיימת בהתחייבויות האדירות של הפנסיה התקציבית, ולכן בתחילת העשור הקודם הופסק מתן זכויות אלה לעובדים חדשים. ברבות השנים התברר שהזכויות שניתנו בפנסיה התקציבית היו גדולות מדי, ואף ככאלו שאם לא יפסיקו להתרחב הן עשויות להוות איום פוטנציאלי על החוסן הכלכלי של המדינה. ואולם, חסימת הפנסיה התקציבית להצטרפות עובדים חדשים, צעד חשוב והכרחי, סביר שתתברר בעתיד הלא רחוק כלא מספיקה. בטח אם מעוניינים שלא להכביד יותר מדי על משלמי המסים שלא נהנים מאותה הבטחה רחבה שניתנה בעבר, מבלי שחשבו אז כראוי על מה שיידרש כדי לקיים אותה ברבות השנים.
ניתן לומר בהכללה שבישראל יש שלוש קבוצות אוכלוסייה של חוסכים לפנסיה: האחת - הזכאים לפנסיה תקציבית שלא שילמו במהלך תקופת החיסכון וקיבלו הבטחה לתנאים טובים וודאיים; השנייה - החוסכים בקרנות הפנסיה הוותיקות, בדגש על הגירעוניות - שקיבלו הבטחה לתנאים טובים ושילמו במהלך החיסכון, אך לא שילמו מספיק כך שהמדינה הכניסה יד לכיס והעבירה מכספי משלם המסים לסבסוד הבור. הקבוצה השלישית היא החוסכים בפנסיה הצוברת שיקבלו בעתיד רק מה ששילמו לאורך השנים ולא יותר, ללא כל הבטחה מינימלית.
כך, בעוד שבפנסיה התקציבית הקצבה שתשולם לעובד נגזרת משכרו האחרון (בסקטור הציבורי מדובר לרוב גם בשכר הגבוה ביותר של העובד), הרי שבשוק הפנסיה הצוברת ה"חדש", קצבת הזקנה לא קשורה לשכר האחרון של החוסך או לשכר הגבוה שלו. אם כבר, הפנסיה הצוברת מתבססת יותר על השנים הראשונות של הקריירה, בהן השכר יחסית נמוך.
לכן, עם כל הצער והקושי, נראה שבהסתכלות לעתיד אין מנוס משיתוף בפועל בנטל הכלכלי של העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית, ואולי אף גם של מקבלי קצבאות בפועל, בדגש על מקבלי קצבאות צעירים יחסית ממערכת הביטחון,
זאת בשיעור משמעותי יותר מההשתתפות הסמלית למדי שלהם כיום. אחרת - העובדים החלשים והחדשים בסקטור הציבורי, לצד העובדים בסקטור הפרטי, עשויים להמשיך ולהישחק בשם השמירה על המחויבות של המדינה. מחויבות ממנה נהנות בעיקר קבוצות של עובדים ומנהלים חזקים במיוחד.
נציין, כי בימים אלה האוצר מוביל מהלך לשינוי הטבות המס לחוסכים לפנסיה תוך הפחתת תקרות שכר הזכאיות להטבות המס, באופן שעלול להיטיב עם חלק מהאוכלוסייה ובמחיר של פגיעה בחוסכים החזקים יותר שמשלמים את עיקר המס במדינה.