1. אז מי ייקח? השאלה הזאת איבדה לגמרי את המשמעות פה בישראל. מאז שאירופה סגרה את שעריה בפני אלופה שהיא לא מכבי ת"א, אליפות נהייתה כלי שאוהדים יוכלו להקניט איתו. משהו לשאלות טריוויה של עכברי כדורסל או לעוד שורה בוויקיפדיה.
בעולם הספורט המקצועני אין שום משמעות לאליפות כזו - אלופה שלא מקבלת יותר כסף על הזכייה, אלופה שלא תוכל באמצעות הזכייה ללכת למפעל האירופי הבכיר, אלופה שזוכה באליפות ומקבלת פרס להשתתף באינטרטוטו במקום בליגת האלופות. אלופה שעלולה בעצם רק להפסיד מזה: כל השחקנים ירצו חוזים גבוהים יותר או שיקבלו הצעות גבוהות יותר ויעזבו. טאקר, גורדון, יזראלי, רוט, מאליק דיקסון, סימונס, עמית תמיר, קמפבל, בראון, ווישהאם (חולון 2008); פארגו, יזראלי, דאוול, כדיר, דניאלס, סוואן, רנדל, קאזין (גליל 2010). 18 שחקנים שלקחו ממכבי את שתי האליפויות האחרונות ושיחקו באותו משחק גמר עזבו את הקבוצה מיד אחרי אותו משחק; רק 4 מ-22 השחקנים ששותפו באותם משחקי אליפות נשארו.
גם אם חיפה תזכה או לא תזכה, קשה לראות אותה חומקת מאותו גורל שינקה אותה מכל תוכן. אלא אם כן מישהו יציע לשחקנים האלו איזשהו אופק. איזה אופק יכולה חיפה להציע?
2. אין כרגע שום דרך לשבור את מעגל האומללות של הקבוצה השנייה. אולי זאת תהיה הארינה בירושלים בתנאי שליסודות הבטון מישהו דאג גם לצקת אופי. קשה לקבל את הגישה שמתקן יכול לשנות אופי של קבוצה (בית"ר תהיה בית"ר גם אם טדי יורחב ל-70 אלף מקומות). דווקא במקרה של מכבי חיפה נראה שיש כאן בכל זאת משהו אחר. זה נובע כנראה בגלל שהבעלים הוא מישהו שלא מגיע מישראל, מישהו שלא התקלקל כאן ומגיע מתרבות ספורט בריאה, ולא בונה את החזון שלו על בסיס כל מיני הבטחות וטובות הנאה מהעירייה שפעם מגיעות ופעם לא. ג'ף רוזן החליט להשקיע בחיפה כשהיתה בליגה השנייה כששיחקה באולם פח. אי אפשר לחשוד במניעים שלו. עם הצרות שיש לו עם רשויות המס בישראל שמונעות ממנו להגיע לארץ ולראות את הקבוצה שלו, דווקא אפשר היה להבין אם היה מחליט לברוח.
בינתיים הוא השיג פה הרבה יותר מבעלים ישראלים אחרים שחיפשו את הסיבוב: הגמר הערב (ד') יהיה משחק האליפות השני של חיפה בתקופת רוזן; יש לו שני גמרי גביע; הוא הוציא את חיפה לשלושה לשחקים בארה"ב מול קבוצות NBA (ב-0102 ו-2102). מישהו היה יכול לחשוב ב-2007 כשהגיע בחור אמריקאי בשם ג'פרי רוזן לקבוצת ליגה לאומית, שיהיה לה אולם חדש? שהיא תארח את הגמר של הליגה אצלה בבית? שתהיה מרחק נגיעה משתי אליפויות ושני גביעים? שתיסע לשני סבבי משחקים מול קבוצות NBA? (הקבוצה הישראלית היחידה ששיחקה מול קבוצות NBA מאז 2010).
עכשיו נשאר לראות אם רוזן יכול לערער גם את מעגל האומללות. ההחלטה שלו לאן לקחת את חיפה אחרי משחק הגמר היא יותר קריטית לכדורסל הישראלי מעוד הצלחה של מכבי ת"א ביורוליג. איך אפשר לדעת אם הוא הצליח או לא: א. אם 50% מהסגל הבכיר שיופיע במשחק האליפות הערב יהיה ביום פתיחת האימונים ברוממה גם בספטמבר 2013; ב. אם מכבי ת"א תרצה אבל לא תצליח לשים יד בקיץ על אף שחקן (קלאת'ס?) של חיפה; ג. אם חיפה תתחייב להופיע בעונה הבאה לפחות במפעל האירופי השני בחשיבותו (היורוקאפ), ואם תזכה באליפות אז תלך כמו גדולה לפחות למוקדמות היורוליג.
3. מכבי ת"א מזמן עברה את השלב שבו אובדן אליפות ייחשב לאסון. גם הפסד לא ישאיר אורות דולקים כל הלילה סביב שולחן הנהלה מרוסק בניסיון לבצע הפיכה קולוסאלית. הוא בסך הכל יכול לזרז פקיעתם של סדקים שזמנם שאול גם ככה, כמו היפרדות מבלאט. הגדרת המטרות של מהם הצלחה או כישלון שהשתנו בעשור האחרון, התחדדו עוד יותר בשנתיים האחרונות, כשההצלחה העסקית/תדמיתית/כלכלית מקבלת משקל הרבה יותר משמעותי. ואליפות, אם תהיה או לא, לא תשנה את סדר היום הכלכלי.
במובן הזה כניסת הבעלים החדשים השבוע למכבי היא הרבה יותר משמעותית מתואר אליפות או מהעפלה לפיינל-פור או מהשאלה איזה מאמן או שחקן יחתמו. היא תהווה את תעודת הביטוח לכל אותן החלטות לשינויים מקצועיים ותקל על קבלה של כל החלטה שתהיה קשורה בכסף בשנים הקרובות, כי המתמטיקה הפשוטה תביא לכך שיותר אנשים יישאו את האלונקה. הניסיון לאתר שינויים בהיררכיה הניהולית במכבי על בסיס כמות האחוזים היא לא רלוונטית. קודם כל בגלל שמבחינה טכנית כדי לאפשר מכירה של 27.5% מהמניות כל אחד מהשותפים הקיימים היה צריך לוותר על חלקו היחסי בעוגה. אף אחד לא נדחק ולא דורדר. חוץ מזה, שיעור האחזקות במכבי מעולם לא קבע באמת מי מנהל את ההצגה. רענן כץ שהיה בזמנו השותף הגדול ביותר (ביחד עם פדרמן) שימש ככספומט ולא כקובע סדר יום; שמעון מזרחי עם 14.5% ימשיך להיות הרבה יותר משמעותי בהווייה ובתפעול של מכבי (ודאי במובן ההיסטורי ומבחינת האוהדים) משותף חדש שמחזיק ב-17.5%.
במכבי יש היום 5 קבוצות בעלים (!) ללא בעל שליטה עיקרי. זהו חזרה למודל מחומש-הראשים מלפני 14 שנה אז הפכה הקבוצה לחברה בע"מ וחולקה בין קובי אלכסנדר, עלית, פדרמן, גיבור ספורט וקבוצת שמעון מזרחי. מודל שקרס מהר מאוד בשל סכסוכים פנימיים, והתכנס לבעלות תלת-ראשית. נדיר למצוא היום בספורט המקצועני מודל המחולק על-פני כל כך הרבה קבוצות בעלים. זהו מודל שלא יכול להוביל לתוצאות אופטימליות. קשה להאמין שקבוצה כל-כך תחרותית יכולה להכיל חמש קבוצות בעלות שונות ושכולם יישבו בה מרוצים ויגיעו להסכמות. לכל אחד תמיד יהיו מטרות שונות, כל אחד לוקח הפסדים ואובדן תואר בצורה שונה, וכשיילכו וייערמו הכישלונות - כישלונות בהחתמת שחקן שהיה יקר ומישהו חשב שאולי כן שווה להתאבד עליו; כישלון בזכייה בתואר; כישלון בהחלטה שהתקבלה לקדם שחקנים צעירים על חשבון הפסדים פה ושם - יהיו הרבה קולות במגדל הבבל הישראלי-לונדוני-אמריקאי שישמחו וידרשו להשמיע את דעתם.
אם ככה, למה מה שקרס אז יעבוד היום? קודם כל כי הלחץ התחרותי-ספורטיבי המטורף שסבב את הנהלת מכבי לפני 14 שנה, פינה יותר ויותר מקום ללחץ להשגת יעדים כלכליים ועסקיים.
גם האוהדים שחררו קצת לחץ בהשראת האווירה הציבורית ומסוגלים להבין היום עמוק בפנים שהתוצאות האופטימליות מבחינתם של זכייה בכל התארים וחזרה לשלוט באירופה הן לא ריאליות.
פיזור הסיכונים הזה והוספת עוד ועוד כיסאות בדירקטוריון אולי נשמע פחות מלהיב מכסף גדול שזורק אוליגרך והוא לא מבטיח לאוהדים שהקבוצה תסתער עם ארנק שלוף; הוא גם לא מבטיח לה הצלחה בקרב מול השחקנים היקרים של אירופה (יהיו בקיץ עוד הרבה מפחי נפש כמו זה האחרון עם פארגו), אבל הוא מבטיח לאוהדים - אם זה מתאים להם או לא - שהקבוצה הזאת לפחות בעתיד הנראה לעין תמיד תהיה על הרגליים. וכשכל-כך הרבה אנשים בסביבה הטייקונית הקרובה של פדרמן, רקנאטי ומזרחי נופלים שדודים, גם לעמוד על הרגליים זה משהו.