צהרי יום ב' האחרון שיקפו יותר מכל את מצבה הבעייתי של הקואליציה הנוכחית. בעוד בנט מפיץ את משנתו המדינית שגרמה לתחושת אי נוחות בלשכת ראש הממשלה, לפיד מטיף במקביל על מדיניותו הכלכלית בכנסת ועורר מהומה, ונתניהו מודיע קבל עם ועדה על הנפקת בול לזכרו של יצחק שמיר. כל אחד עסוק בשלו. זו תמציתה של הממשלה החדשה.
בשבוע הבא תציין הממשלה 100 ימים להקמתה, והזמן לא מצליח לטשטש את ההבדלים בין כל החלקים. משהו שם לא עובד. הפאזל הקואליציוני לא נדבק. אין זהות אינטרסים, אין חזון משותף, אין דרך, אין אמון. דנון מציג עמדות הפוכות לאלה של נתניהו, ח"כי הליכוד מצביעים נגד עמדת הממשלה, בנט לא שולט בחברי הסיעה והשנאה היוקדת בינו לבין נתניהו לא שכחה, לבני הולכת עם הקו המדיני שלה, וביש עתיד עושים מה שהמנהיג אומר, אבל הוא משנה את דעתו כל הזמן.
בממשלה הקודמת, גם אם לא הסכימו ביניהם, נתניהו ברק וליברמן היו רוב הזמן מתואמים. היו לא מעט ויכוחים על הדרך, אבל השלם היה גדול מסך מרכיביו. בקדנציה הזו הבסיס כל כך רעוע שאין לאף אחד תקווה שמשהו פה ישתפר. מה שנראה כמו חבלי לידה עוד עלול להתברר כהתכווצויות הפלה. הפסימיים לא נותנים לכל העסק הזה אפילו שנה. האופטימיים מהמרים על שנה וחצי.
גילה יוצאת משליטה
השבוע התברר לנתניהו שההתנגדות הגדולה ביותר היא דווקא בתוך הבית שלו, כשמרכזת הקואליציה בוועדת הכספים, ח"כ גילה גמליאל, יצאה לו משליטה והודיעה שהיא מתנגדת לסעיפים שונים בחוק ההסדרים. רה"מ שהעניק לגמליאל את התפקיד כפיצוי על כך שלא מונתה לשרה, לא שיער שהיא תיקח את התפקיד ותהפוך אותו לפלטפורמה שתייצר לו ברדק בקואליציה.
את הגלים הראשונים עשתה גמליאל סביב העלאת המע"מ כשנעדרה מההצבעה, אח"כ תקפה את עמדת הקואליציה בדיונים על הריכוזיות, אבל הגזירות הן אלה ששברו את גב הגמל. היא תקפה את הכוונה להטיל מס על עקרות הבית וכמייצגת הקואליציה בוועדה הודיעה חד משמעית שלא תאשר את הגזירות כמו שהן. הרושם שנוצר הוא שהקואליציה לא עומדת מאחורי לפיד. אפשר היה לחשוב שנתניהו משתמש בגמליאל כדי לחשק את לפיד, את מה שהוא לא מעז לומר בלחש היא צועקת בקול, אבל הבעיה שלו היא שהיא עצמאית לחלוטין.
ולא רק היא. גם מחיים כץ, שלא מונה לשר, היה מי שציפה להתנגדות רועמת אבל קולו לא נשמע. לפני שבועיים הוזמנה צמרת הליכוד, פעילים, ובכירים בעולם העסקי לאולמי אבניו, לבריתת נכדתו של כץ. בין המוזמנים בלט במיוחד אורח אחד: שר האוצר, יאיר לפיד. כדרכו, גנב לפיד את ההצגה. הסלולריים נשלפו, המצלמות תקתקו, התרגשות נרשמה. בקרב שולחנות אנשי הליכוד הורמה גבה: מה לכץ וללפיד ערב אישור תקציב המדינה. מאחורי הקלעים התברר שהשניים גיבשו הסכמות: כל עוגת חוק ההסדרים הועברה לוועדת כספים, חוץ ממה שכץ רצה לאכול- החיסכון הפנסיוני, שהועבר לוועדה שבראשותו.
הברית בין כץ ללפיד שהסתיימה בבריתה צריכה להדאיג את נתניהו. מה שמתחיל בבריתה נגמר בחתונת אחרון האחיינים של הפעילים.
היום שאחרי
המוסדות הפנימיים בליכוד, שבשגרה לא מעניינים אף אחד ובתקופת נתניהו היו רדומים ממילא, מעירים בשבועות האחרונים את המפלגה לחיים. הקרב על התפקידים מתחולל במלוא עוזו והמלחמות עקובות מדם. למתבונן מהצד ההתמודדות על תפקיד יו"ר המרכז או יו"ר מזכירות התנועה נשמעים כשעמומון אחד גדול, אבל בפועל מדובר בהנחת היסודות לקרב הירושה על תפקיד יו"ר המפלגה.
עוד מוקדם לדעת אם יהיה מי שיעז לפרוץ את מחסום הפחד ולקרוא תיגר על מנהיגותו של נתניהו, אבל לכולם ברור שלמי שישלוט במוסדות הליכוד יהיה יתרון משמעותי בהתמודדות עתידית, מתי שלא תהיה, על ראשות הליכוד.
אם זה תלוי בנתניהו, הוא פה כדי להישאר. כמו לפרס, גם לו אין כל כוונה לנטוש את המערכה לכל הפחות לפני גיל 90. עד כמה הקרב על היום שאחריו ומתחולל אל מול עיניו מדיר שינה מראש הממשלה יעיד הסיפור הבא: ביום שני, בשעה אחת בלילה, בתום ההצבעה על התקציב, כינס נתניהו בלשכתו שבכנסת דיון בהול. על הפרק לא היו דיונים על הגרעין האיראני או המהומות בסוריה אלא הסוגיה המהותית בדבר הצעתו של השר גלעד ארדן למחשב את הבחירות למוסדות הליכוד. תזכורת למי שהספיק לשכוח: המחשוב לא ממש הוכיח את עצמו בפריימריז במפלגה ותרומתו הייתה בעיקר גרימת נזק. הוא התברר כמיותר והשימוש בו היה חשוד.
על אף שחלפו חמישה חודשים מאז הבחירות לכנסת ושמונה חודשים מאז הפריימריז בליכוד, סוגיית ההתנהלות הכושלת של מטה הבחירות והתחושה כי היו זיופים בבחירות הפנימיות לא יורדת מסדר היום במפלגת השלטון. בעוד המחשבות לאחד את הליכוד עם ישראל ביתנו מתו (לליברמן אין כל כוונה להתעקש. מהמיטה החולה הזו הוא בורח. הוא ישאיר את הליכוד להתבוסס בדמו ויציל את עורו), השמועות על כך שהיו מי שהתבודדו עם המחשבים לא גוועות. יש גם מי שמוכנים להישבע שטרם הקראת התוצאות הרשמיות של הפריימריז הוצגה בפניהם רשימה אחרת. רובי ריבלין, על פי אותה רשימה, הגיע למקום הראשון, ח"כ ציון פניאן זכה במושב במשכן. כשהוקראו התוצאות הופתע יו"ר הכנסת דאז לגלות כי הוא במקום השביעי, פניאן נשאר בטבריה.
הדיון הלילי הזה הותיר ער גם את שר התחבורה ישראל כץ, המתמודד על תפקיד יו"ר המזכירות. כץ חי את השטח ויודע היטב עד כמה גדולה התסיסה על אנשי מטה הבחירות וההסברה שלא תפקדו והביאו לכישלון הצורב בבחירות, ועד כמה הכעס על כך שמי שפישלו חוגגים ומטיילים ולא נתנו על כך את הדין.
למחרת בבוקר הניח כץ על שולחנו של ראש הממשלה מכתב שמעורר סערה והתרגשות במפלגה לא פחותה מזו שעורר המכתב שייחס לגדעון סער לכאורה מעשים לא ראויים. גם הפעם מוזכר סער במכתב, ויחד אתו ארדן.
במכתב דורש כץ לקיים בחירות ידניות ועל הדרך מודיע כי מיד לאחר שייבחר מחדש לתפקיד יו"ר המזכירות, יקים ועדת חקירה פנימית שתחקור את פעילות מטה הבחירות, את תוצאות הבחירות לכנסת והפנימיות, תסיק מסקנות ותמליץ המלצות. אם עד עכשיו המלחמה בין כץ לארדן וסער היתה מקומית, עכשיו זו כבר מלחמת עולם.