פני כשבועיים שוחחתי עם אחד מראשי ארגוני המעסיקים בישראל, שטען במהלך שידור ברדיו כי הוא אינו מתנגד לעבודה מאורגנת, חס וחלילה. אתה כן מתנגד, הפצרתי בו, כשם שכל מנהל אחר מתנגד לכך וזה טבעי לחלוטין. "למה טבעי?", שאל הבכיר, והשבתי: מנהל לא רוצה ועד עובדים על הראש כשם שהוא לא רוצה דירקטוריון על הראש. מנהל רוצה חופש ניהולי מוחלט, גם אם הוא שחקן קבוצתי בנשמה. "זו דוגמה נפלאה", הפתיע הבכיר, "באמת אף אחד לא רוצה דירקטוריון על הראש".
רוב המעסיקים במגזר הפרטי התרגלו ל-3 מודלים של ניהול: כזה שבו המנכ"ל הוא "הצגה של איש אחד"; כזה שהמנכ"ל כפוף לדירקטוריון פעיל שמתווה מדיניות וגם מפקח עליה; וכזה שבו המנכ"ל כפוף לדירקטוריון רק באופן פורמלי, אבל עושה בעסק כבשלו. אלא שישנו גם מודל רביעי, השנוא ביותר על המנהלים: דירקטוריון מטעם העובדים. ובשמו המוכר יותר: ועד עובדים.
נכון, לא מדובר בגוף מפקח, בטח לא על-פי חוק, אבל מדובר בגוף נבחר שכופה את משקלו על ההנהלה. יש ועדים עם משקל זניח, יש ועדים עם משקל משמעותי, ויש ועדים עם משקל עודף.
ברוב המקרים, מדובר במשקל מאזן - המנכ"ל מחויב לבעלים ולדירקטוריון, וכן גם לנציגות העובדים. הוא מחויב להיוועץ באנשי הוועד בכל מקרה שיש בו השלכות על העובדים, לנהל עימם מו"מ בתום-לב, גם אם זה מלווה בהתכתשות ובכאבי-ראש. ברוב המקרים הוועד מייצר גם חלוקה הוגנת יותר של הרווחים - משהו שהדירקטור הממוצע לא בדיוק דואג לו.
אלא שהמנהלים הישראלים מתמודדים עם כאב-הראש מצד הדירקטוריונים כאילו הייתה זו גזירה משמיים. כאב-ראש לגיטימי וחלק מכללי המשחק, בעוד שכאב-הראש מצד ועד העובדים נתפס כמטרד שחייבים להילחם בו. וכשאני אומר "להילחם" זה לא לקחת כדור או שניים לשיכוך הכאב, אלא לעשות כמעט הכול כדי שלא יקום ועד עובדים. ואם כבר קם, אז לא לתת לו להרים ראש.
בעוד שמחלוקת בין ההנהלה לדירקטוריון היא דבר מקובל, הרי שמחלוקת עם הוועד נצבעת על-ידי המנהלים בצבעים קודרים. ההנהלה יודעת טוב מכולם מה טוב לעסק, העובדים ונציגיהם יכולים בעיקר לחבל. הישג שרושם הדירקטוריון במחלוקת עם ההנהלה נתפס כאילוץ על-ידי המנכ"ל, הישג מצד הוועד הוא במקרים רבים כעלבון.
דווקא העתירה של המעסיקים לבג"ץ נגד פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה, שאסר כל הבעת עמדה או ביטוי מצד המעסיק נגד התאגדות עובדיו, חידדה את העובדה הידועה: המעסיקים מתנגדים לעבודה מאורגנת. נקודה. סוף. המעסיקים לא מתנגדים להגבלת זכות הביטוי שלהם בעניין גזי החממה, אלא נגד ה"זכות" להביע עמדה שתכליתה לשלול זכות אחרת - זכות ההתארגנות.
באופן אירוני, העתירה הזו לבג"ץ חיזקה את הטענה שגורסת כי העובדים ממילא יודעים שהמעסיק שלהם מתנגד להקמת ועד. הם לא צריכים שהוא ישלח להם מסר בעניין - לא במייל, לא במסרון ולא באמצעות שליח. למה בכל זאת המעסיקים מתעקשים להביע את עמדתם? שוב, בגלל העלבון. לא כי סתמו להם את הפה, אלא כי הקמה של ועד עובדים נתפסת ככישלון ניהולי.
המעסיקים בישראל עדיין משוכנעים שוועד הוא תוצר שלילי של התנהלות שלילית. אבל לא כך הדבר: יותר ויותר עובדים מקימים ועדים גם במקומות עבודה הוגנים וראויים. הרי הוגנות היא עניין יחסי, וללא ועד עובדים המעסיק הוא היחיד שקובע מה הוגן וכמה הוגן.
גל ההתאגדויות של עובדים בשנתיים האחרונות מחייב את המעסיקים להחליף דיסקט. עליהם לקבל את העובדה שלעובדים קיימת זכות מעין-קניינית במקום העבודה, ושוועד עובדים הוא גוף לגיטימי לא פחות מהדירקטוריון. המעסיקים צריכים להחליף גישה לא כדי להקל על העובדים, אלא כדי להקל על עצמם. רק בדרך הזו הם יגלו שכאב הראש הזה לא צפוי להיעלם, אבל שאפשר לחיות איתו ואפילו בשלום. ממש כמו ביחסים עם הדירקטוריון ו/או עם הבעלים.