אבחון גרפולוגי לקבלה לעבודה - נו באמת / יעל מהודר
אם ראיונות עבודה הם חלום בלהות בעבור מחפשי עבודה רבים, מי שנתקל בבקשה המשונה למסור טקסט בכתב ידו למטרת אבחון גרפולוגי במסגרת תהליך קבלה לעבודה, לרוב מגיב ב"נו, באמת". חלק אומרים זאת לעצמם אך משחקים את המשחק (בעיקר כשלהוטים אחר המשרה), וחלק נלחצים או מתרגזים ומוותרים על התענוג המפוקפק (ובזאת גם על המשרה).
איפה המוסר?
מגייסים יודעים שחדירה לפרטיות המועמדים מעבר לנחוץ למטרת הריאיון היא סיכון מבחינתם, ורבים עוקפים זאת על ידי בקשה לערוך אבחון גרפולוגי. אצל המועמד הבקשה הזו נחווית כמשונה, מתחום המעלים האוב, ומייצרת אנטגוניזם.
ראשית, הוא חש שלא נותנים בו אמון: הוא סיפר על כישוריו, אפילו הציג תעודות, אבל זה לא מספיק להם. הם רוצים מקסימום אותנטיות, בלי מסכות, ומצפים למצוא אותה בכתב היד, כביכול "ראי הלב".
שנית, הוא חש שלוקחים בעלות על נפשו, ובלי להתבייש: כשהמראיין או המנהל העתידי מבקש ממנו למסור את כתב ידו לאבחון, הוא אומר לו בגלוי שבכוונתו להציץ לרבדים האישיים ביותר באישיותו - בלי שיהיה לו מושג קלוש איך ומה יעלה שם - וכך ייחרץ גורלו. מישהו אמר זכויות הפרט?
לא די ששואלים אותו שאלות קשות ולעתים אישיות וחודרניות, שעמן הוא עוד מסוגל להשלים ואפילו להתכונן לקראתן, כעת פולשים לפרטיותו גם בגבולות התת-מודע? איך ידע מה משתמע מכתב ידו? ומה עם פרטים שהוא בוחר לשמור לעצמו, כמצב בריאותי? האם כעת יוכל גרפולוג עלום לעלות על בעיותיו הבריאותיות שאינן רלוונטיות לעניין, מפני שהלמ"ד שלו מאוד עגולה? ואם ידאג לכתוב למ"ד שטוחה כדי להסתיר את מה שהוא מבקש להסתיר, יעלו עליו? יסיקו שהוא שקרן?
אותנטיות בשקל
אולם עוד לפני עניין הפגיעה האישית במועמד, שהוא, להזכירנו, בן-אדם, צריך לדבר על תוקף ומהימנות.
אני יכולה להבין את שאיפתם של אנשי מדעי החברה, במקרה זה מגייסים ומראיינים, לנסות להשיג ביסוס מדעי ודיוק. הרי ככל שהגיוס יהיה מדויק יותר, כך יקטנו הסיכויים להוצאת כספים על מועמדים שמתגלים בדיעבד כבלתי מתאימים. אך יש דרכים אחרות, הגיוניות יותר, להעלות את רמת הדיוק בתהליך הגיוס. בשביל למנוע הוצאת כספים מיותרים על גיוסים כושלים, לא צריך להוציא כספים מיותרים על גרפולוגיה.
אינספור מחקרים מצאו שאין שום קשר בין גרפולוגיה למציאות באשר לאישיות האדם. כתב היד הוא הרי מדד מפוקפק. הוא לא עקבי, משתנה כל הזמן, תלוי בשלל נסיבות חיצוניות שלא קשורות לאישיות שכל כך מסקרנת את המראיינים. בנוסף לזה, בימינו כתב היד נכנס לקטגוריית המיומנויות המוזנחות: מועמדים רבים, צעירים בעיקר, כבר לא זוכרים מתי כתבו משהו בכתב ידם בפעם האחרונה.
לא בקשה, דרישה
מה שעוד מרגיז זה העובדה שהבקשה למסור טקסט למטרת אבחון גרפולוגי לרוב ניתנת בשלב די מאוחר של תהליך המיון, כדובדבן שבקצפת. אז מה יעשה מועמד שמתנגד לכך עקרונית? אחרי שהשקיע משאבים בתהליך - לחץ נפשי, זמן, כסף על נסיעות או בגין היעדרות מהעבודה, במיוחד אם מדובר במבחני מיון ממושכים שכשלעצמם מרתיעים מועמדים - האם כעת יוותר על הכל?
ולא רק שהבקשה ניתנת בסוף התהליך, אלא שהיא אינה בקשה אלא דרישה, תנאי מחייב. ישנן מדינות שבהן מועמדים צריכים לתת הסכמה מפורשת בכתב לדבר כזה. אצלנו, כמה מפתיע, זה נכנס לקטגוריית ה"סמוך עליי". המראיין מבקש יפה, מקטין את החשיבות הנתפסת של בקשתו, ומצדיק אותה: "זה רק לשם אימות אחרון", "אנחנו מרפרפים על זה ותו לא", "אין לך מה לדאוג, אנחנו עושים את זה שנים ומעולם לא קרה ששללנו מועמד על סמך אבחון גרפולוגי", "נכווינו בעבר מגיוס עובדים שהצליחו לתעתע בנו, אבל ודאי שאצלך זה לא המצב". וברור לשני הצדדים שאין מקום לדיון - אם המועמד לא יספק את הנדרש, גם אם יסביר יפה ובנימוס, המראיין יעדיף לקחת מועמד אחר שהיה מספיק טוב והסכים שינברו בכתב ידו.
שירות פסיכולוגי למראיינים
לרוב, בשלב שבו ניתנת הדרישה לאבחון הגרפולוגי, הרושם על המועמד כבר די מגובש ונשאר רק להחליט. אז המראיין מעביר לגרפולוג את הפרטים על המועמד, כדי שישווה בין כתב ידו לתוכן שנרשם אודותיו וכך יבחן את אמינותו וייתן אישור סופי לקבלתו.
בצורה כזאת הגרפולוג מקבל את כל המידע הדרוש לידיו, ואינו נדרש "לראות" שום דבר בעצמו. כל שנותר לו לעשות זה לתת למראיין חיזוק אחרון לאינטואיציות שלו. סוג של שירות פסיכולוגי למראיינים. ובמקרה שהמראיין מרגיש שהוא לוקח סיכון עם קבלת מועמד מסוים, השימוש בגרפולוג מבטיח לו גיבוי להחלטתו. טוב שיש עם מי לחלוק את האשמה מאוחר יותר. סוג של כיסוי ישבן למראיינים.
האם מועמדים שעברו סדנאות לצליחת ראיונות ומבחני מיון צריכים להתחיל לחשוב גם על קורסים מזורזים בגרפולוגיה? ומה הדבר הבא? קריאה בכף היד? מבחן בחיבוק עצים?