כל אחד רוצה להיות זמר, שר אריק איינשטיין, ואם לא זמר, הוא מוסיף, אז צלם. ואם לא צלם אז משורר. בעולם שבו לכל אחד יש אפשרות לערוץ ותדר אינטרנטי משלו, בלי צורך לחשבן לאף אחד ויכולת לומר את דבר העם הפרטי שלו, כל רואה חשבון הופך לדידי מנוסי של הפייסבוק, וכל עקרת בית נהיית מלכת סרטוני ההדרכה של יו-טיוב.
הפלורליזם הזה מקסים פעמים רבות, ולפעמים גם מחריד כשמדובר על רמת התוכן בהקשר הפרטי - מיליוני בלוגים, חלקם הגדול מלאים בתוכן משמים של אנשים שלא אמורים היו לייצר תוכן מעולם, אך משפתחו להם את המיקרופון הווירטואלי, אין הם מסוגלים לסגור את הפה. אם תרצו, אלה הם הגרפומנים של העידן החדש - הסושיאלמאנים.
חלקם, גם אם יודעים לאחוז בעט הווירטואלית, כל-כך נהנים ממחיאות הכפיים של הלייקים ותשואות ההדרן של ה-share, שבאין עורך אחראי הם לא יודעים מתי להפסיק.
אבל מה קורה עם כל אלה שאמורים להיות אמנים בתחומם? מה קורה כשמצפים מהם עכשיו לייצר תוכן גם בפלטפורמות נוספות? ומה קורה עם חברות מסחריות שעד לפני שנתיים הסתפקו בלייצר ולפרסם את מרכולתן ועכשיו לא יכולות שלא לייצר ערוץ תוכן בתחומם?
המקרה של השף עומר מילר, שפורסם השבוע בתוכנית "צינור לילה", מדליק נורת אזהרה בנושא. מילר, למי שאינו מצוי בעולם הקולינריה הישראלי, הוא שף ישראלי מכובד, האחראי לכמה מסעדות נחשבות במיוחד בסצנה התל-אביבית.
בדומה לשפים רבים אחרים (ישראל אהרוני, אייל שני, חיים כהן) גם מילר אימץ את האינסטגרם כחלון הראווה של יצירותיו הגסטרונומיות. הוא מתחזק יוזר פעיל מאוד, שמאגד כ-18 אלף עוקבים מגיבים, מתלהבים ופעילים.
במסגרת היוזר שלו הוא מעלה תמונות של מנותיו, הגיגים תוצרת בית, וכפי שהסתבר באחרונה בתוכנית הטלוויזיה - תמונות שנלקחו מבלוגי אוכל ברחבי העולם והוצגו ללא כל קרדיט או הקשר. ניתן היה להבין, כאילו הוא צילם אותן והן של מנות מעשה ידיו.
עם הצלחה מוכחת בתחום, ובעלות על מסעדות מלאות לקוחות, נשאלת השאלה למה הוא היה צריך את הרפתקת האינסטגרם הזו? ובכן, לא בטוח שצריך. אינסטגרם, כמו כל רשת חברתית אחרת, היא פלטפורמה נהדרת לשווק ולהפיץ את מרכולתנו.
אבל - וזה אבל גדול - לא כל אחד הוא איש תוכן, ולא כל אחד יכול לייצר, לאורך זמן, ותוך התחשבות בסדרי עדיפויות של קריירה, תוכן באיכות ראויה, המצדיקה בעלות על ערוץ תוכן כזה או אחר.
ההשקעה היא אדירה, וככל שמספר העוקבים והמגיבים גדל - כך גדלה גם המחויבות וזמן ההשקעה והתובענות של אותו "קהל". הזמן הוא משאב נדיר, וכיוון שמחויבויות היום לא מחכות, מתחילים קיצורי הדרך. ומכאן הדרך לתמונות מבלוג הבישול בקנטאקי 2009 קצרה.
בעולם שבו קיימים מקצועות שונים, התמחויות והתמחויות נישה, הציפייה שאדם יצירתי ישלוט בכל סוגי פלטפורמות היצירה היא לחלוטין לא ריאלית.
כמו שלא תצפו מקופירייטר שידע לכתוב תוכנה, או מסנדלר שידע לייצג אתכם במשפט, כך אי-אפשר לצפות מאנשי שיווק של גוף מסחרי או משפים שיידעו ויהיו מחויבים לצלם באופן מקצועי, בתדירות גבוהה, או להיות בעלי שנינות תוכנית מחודדת.
נכון, רשתות חברתיות הן הזדמנות נהדרת להוציא החוצה לקהל הרחב את עולם התוכן של המותג שלכם, אבל רגע לפני שאתם צוללים פנימה, זיכרו שכמו בכל דבר - יש מחיר ויש תמורה. ואם אין לכם את הזמן או את הכישרון הראוי, או שתוותרו על התענוג - או שתתנו למישהו אחר, מקצועי ופנוי יותר, לעשות בשבילכם את העבודה.
* הכותבת היא מנכ"לית חברת Web-done לניהול נוכחות מותגים ברשת.
