המדיניות רבת-השנים של בתי המשפט בישראל, ובראשם בית המשפט העליון, היא להתערב עד כמה שפחות בהליכי הבוררות ובפסקי הבוררות, ולאשרם כמעט כדבר שבשגרה. מגמת הפסיקה קובעת, כי משבחרו הצדדים בדרך של הליכי בוררות, עליהם לדבוק בהליכים אלה ולא לשוב ולפנות לבית המשפט בניסיון לתקוף את פסק הבוררות, לבטלו או לשנותו. כך גרס שופט העליון בדימוס יעקב טירקל (בתיק רע"א 5991/02 גוירצמן נ. פריד, פ"ד נט (5) 1, בעמוד 16): "מדיניות שיפוטית ראויה נועדה לחזק את מוסד הבוררות ולהגביל את ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות. יש לראות, אפוא, את ביטולו של פסק הבוררות כצעד חריג ומיוחד שיש לנקוט בו רק במקרים נדירים, וכאשר נמצא לכך בסיס איתן".
נשאלת השאלה, כלום פסיקה נחרצת זו, שמגמתה העיקרית היא חיזוקו של מוסד הבוררות והימנעות כמעט מוחלטת מהתערבות בפסקי בוררות - לא תביא בסופו של דבר להחלשתו של מוסד הבוררות. שכן, התוצאה של מדיניות זו תהיה שהצדדים יחששו להיזקק להליכי הבוררות, בעיקר משום סופיות פסק הבוררות, שעל פניו לא ניתן לבטלו ואף לא לתקנו, גם אם נמצאה בו טעות ברורה ובולטת. כך, עלול שכרה של מדיניות נוקשה זו לצאת בהפסדה, והיא תגרום לכך שהצדדים יימנעו מלפנות לבוררות.
דוגמה לחשש זה נמצאה בפסק הדין שנתן לא מכבר בית המשפט העליון (תיק רע"א 5163/10 ירחיב מושב עובדים בע"מ נ. עידו דקל). נסיבות המקרה היו, שמושב ירחיב לא התייצב לישיבת בוררות שנקבעה להוכחות, וכן לא שילם את שכר-הטרחה של הבורר, כפי שנדרש. בא-כוח המושב אף התפטר מהייצוג, ללא שקיבל את אישור הבורר להתפטרותו, והבורר לא הצליח לאתר את בא-כוחו החדש. לאור האמור, החליט הבורר "למחוק את ההגנה ולפסוק בסכסוך כאילו לא התגונן הנתבע וזאת על-פי סעיף 15(א) לחוק הבוררות ועל-פי סעיף ט' לתוספת".
מושב ירחיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר, ובדיון הסכימו הצדדים כי "התובענה תידחה ויוארך המועד לצדדים להגיש כל בקשה לבורר". בית המשפט קבע כי "לאור הסכמת הצדדים אני דוחה את התובענה". ירחיב הגיש בקשה לבורר לביטול פסק הבוררות, והבקשה נדחתה על-ידו. בעקבות זאת, אושר פסק הבוררות.
על כך הגיש מושב ירחיב בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון. טענתו העיקרית של ירחיב הייתה, כי הבורר טעה בכך שמחק את הגנתו, בלי שהתרה בו קודם לכן, כמצוות סעיף 2 לתוספת לחוק הבוררות, המחייב מתן התראה כזאת בטרם מחיקת ההגנה או דחיית התביעה, לפי המקרה. בית המשפט העליון קיבל את הטענה, תוך שקבע בלשון ברורה: "...השתת סנקציה של מתן פסק בוררות במעמד צד אחד, בלא שקוימה החובה ליתן התראה ברורה קודם לכן, פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי... פגיעה זו כשלעצמה מקימה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות".
העליון: התוצאה מעוררת אי-נחת
עם זאת, בסופו של יום החליט בית המשפט שלא לבטל את פסק הבוררות - וזאת בעיניי, מטעם טכני-פרוצדורלי, גרידא - וקבע כי נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את התובענה, בהסכמת הצדדים, הרי: "משדוחה בית המשפט בקשה לביטול פסק בורר, חובה עליו לאשר את הפסק באותו מעמד", לפי סעיף 28 לחוק הבוררות. כלומר, פסק הבוררות אושר בו ביום. בית המשפט קבע עוד כי כל עילות הביטול שכוונו לפסק הבוררות שניתן במעמד צד אחד "נבלעו בפסק הדין אשר יצר מעשה בית דין בכל הנוגע לעילות ביטול אלה".
בית המשפט ציין בפסק דינו, כי התוצאה שאליה הגיע "מעוררת אי-נחת". ואם יורשה לי להוסיף - אי-נחת גדולה מאוד. זאת, שכן, כלשון הפסק: "...משום שכאשר פנתה המבקשת (ירחיב) בבקשת ביטול לבית המשפט המחוזי, עמדה לה עילת ביטול טובה נגד פסק הבוררות; אין להוציא מכלל אפשרות שמאחורי הסכמת הצדדים עמדה כוונתה של המבקשת שהבורר ידון בבקשה לביטול הפסק שניתן במעמד צד אחד, וככל שידחה את הבקשה, המבקשת תהיה רשאית לשוב ולהעלות את טענותיה נגד הפסק לפני בית המשפט המחוזי".
אין לי ספק, שזו הייתה אכן כוונת ירחיב, שכן לא הייתה למושב שום סיבה לוותר על "עילת הביטול הטובה" שהייתה לו - כפי שקבע בית המשפט העליון - ובהחלט ניתן היה להבין כי החזרתם של הצדדים על-ידי בית המשפט לבורר לצורך דיון בבקשת הביטול, איננה חוסמת את דרכם לשוב ולעתור לבית המשפט לעניין אישור או ביטול הפסק.
הדעת נותנת - וכי על שום מה ישוב ירחיב אל הבורר, שכבר חרץ את גורלו לשבט בעבר ויוותר על עילת הביטול הטובה שהייתה בידיו? ספק רב בעיניי, אם בית המשפט המחוזי עצמו היה ער למשמעות של "דחיית" התובענה, והראיה - שהוא לא אישר במפורש את פסק הבוררות.
בית המשפט העליון מציין מספר אפשרויות שבהן יכול היה בית המשפט המחוזי לנקוט כדי לשמור על זכויותיו של מושב ירחיב, לאחר שהסכים לשוב לבורר בבקשה לביטול הפסק, כגון: שאישור הפסק על-ידי בית המשפט המחוזי יהיה כפוף לאפשרות שפסק הבוררות יבוטל, אם הבורר ייעתר לבקשה לביטול שהוגשה לו; להשהות את הדיון בבקשת הביטול שהוגשה לבית המשפט עד לאחר שתינתן החלטת הבורר; או שבקשת הביטול תימחק באותה עת, תוך שבית המשפט מאריך את המועד להגישה פעם נוספת ככל שהבורר ידחה את בקשת הביטול שהוגשה לו.
החלטת המחוזי לוקה באי-סמכות?
למרבה הצער, בית המשפט העליון בעצמו לא אימץ ולו אחת מהדרכים הללו שעליהן הצביע כאופציות שעמדו בפני בית המשפט המחוזי. בכך יכול היה בית המשפט העליון למנוע את התוצאה "מעוררת אי-הנחת", כלשונו, שמשמעותה אישור פסק בוררות שנפלה בו טעות מהותית, על פניו, שעה שננקטה סנקציה חמורה ביותר של מחיקת ההגנה, בלי שניתנה לצד התראה מוקדמת, כנדרש בחוק.
שאלה נוספת ומרכזית המתעוררת נוכח פסיקתו יוצאת הדופן של בית המשפט במקרה זה היא, הכיצד זה היה הבורר מוסמך לשוב ולדון בבקשה לביטול הפסק, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, כאשר על-פי קביעת בית המשפט העליון, משדחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול "חובה עליו לאשר את פסק הבורר באותו מעמד", והלכה למעשה, הוא אישר את הפסק בהחלטה זו.
משאושר פסק הבוררות על-ידי בית המשפט המחוזי, כקביעת בית המשפט העליון - סבורני כי אין אחריו ולא כלום. הליכי הבוררות הסתיימו ומוצו עד תום, ונשאלת השאלה מניין לבורר הסמכות לדון בבקשה לביטול פסק בוררות, לאחר שהפסק כבר אושר על-ידי בית המשפט לפי סעיף 28 לחוק? כלום לא לוקה החלטת בית המשפט המחוזי להשיב את הנושא לבורר, ובעת ובעונה אחת לאשר את פסק הבורר - כפי שפורשה על-ידי בית המשפט העליון - בחוסר סמכות?
חוששני, כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט העליון בפסק הדין, שבו החליט לאשר פסק בוררות שנפל בו פגם מהותי ביותר - אף לדעת בית המשפט עצמו - היא מרחיקת-לכת, ולא תביא לחיזוק מוסד הבוררות או לעידוד המתדיינים לפנות להליך הבוררות "המבורר והמבורך" (כלשונו הבהירה והברורה של השופט מ' חשין).
בהקשר זה, כדאי לתת את הדעת לדבריו של השופט אליקים רובינשטיין (תיק רע"א 2237/03 שועלי בניין והשקעות בע"מ נ. המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט (4) 592): "האם המטוטלת לעניין זה לא הרחיקה לכת באופן המרתיע צדדים מפנייה לבוררות, ויצא שכרנו במתן אוטונומיה ומעמד נטול ערעור לפסק הבוררות, בהפסדנו מחששם של בעלי הדין מפניו? חוששני שכן".
* הכותב, שופט (בדימוס), הוא נשיא המוסד הישראלי לבוררות עסקית.