למה שלמה בן-צבי קנה את "מעריב"?
זו אולי השאלה הגדולה ביותר שנשאלת בימים אלה. האם שלמה בן-צבי, כשקנה את "מעריב", התעלם מכל מה שעבר על העיתון בידיו האחרות? מה בכל זאת גרם לו ללכת ולרכוש את העיתון נגד כל הסיכויים?
רבות דובר כבר על האג'נדות של בן-צבי. על היותו איש ששנים נע בעיתונות המגזרית, כמתנחל חובש כיפה, לא צבר, שהיה צריך את חותמת הקונצנזוס, וזו הייתה יכולה להגיע בדמות "מעריב". עיתון בעל מורשת ציונית, שורשית מקומית.
אבל יותר מכך, מדברים היום בסביבתו על ה"חיידק" שיש בו עבור התקשורת. פרט ל"מקור ראשון", בעברו גם ערוץ מורשת, ערוץ תכלת, ערוץ 10 והחינמון הראשון "ישראלי".
בן-צבי נהנה מהתקשורת ורוצה להיות גורם משפיע בה.
בהנהלת "מעריב" אומרים גם בימים אלה כי בן-צבי באמת האמין שבאמצעות התוכנית העסקית המקורית שלו - שאיתה הגיע בראשונה לנוחי דנקנר בבקשה לקנות את העיתון - הוא יכול היה לקנות את "מעריב" ולקיים אותו.
איפה שלמה בן-צבי טעה?
הטעות הגדולה של בן-צבי הייתה שברגע שהתנאים השתנו עם מעבר "מעריב" לנאמנות של עורכי הדין שלמה נס וירון ארבל - רצונו העז לקנות את העיתון לא דעך.
התוכנית העסקית המקורית של בן-צבי הייתה חיבור בין "מקור ראשון" ל"מעריב" ואי-התחייבות כלשהי להפצה ובטח שלא לדפוס.
כשהחבילה כללה גם את הדפוס, בן-צבי היה צריך לסגת ולהבהיר כי זהו תחום שהוא אינו מבין בו. ובכל זאת, בעסקה משולבת עם איש הנדל"ן עמוס מימון, הוא החליט לקחת את הסיכון - וטעה.
ההפצה, בעיה שלא נפתרה במשך חודשים ארוכים, עלתה לבן-צבי למעלה מ-3 מיליון שקל בחודש. על מנת לצמצם הפסדים, ירדה כמות העותקים וההדפסה הלכה והתמעטה. בשוק בתי הדפוס יודעים לספר כי זו טעות קריטית בתחום. על מנת לכסות פעילות של בית דפוס על כל תקורותיו, צריך לשמור על עצימות עבודה גבוהה ככל האפשר.
בתחילה, בהנהלת "מעריב" שקדו על הניסיונות להביא לקוחות חדשים, אבל היעדר הניסיון בניהול בית דפוס נתן את אותותיו. השבוע הבהיר באופן חד-משמעי כי עד סוף החודש הוא סוגר את בית הדפוס, שבינתיים נותרו בו פחות מ-50 עובדים.
איך נדלקה הנורה האדומה?
ב"מעריב" קוראים לזה "בעלי המניות", אבל למעשה מדברים על חותנו של בן-צבי, איל הנדל"ן הבריטי קונרד מוריס. מר מוריס ככל הנראה לא חולק את אותו החיידק כמו חותנו. ההנחיה הייתה ברורה, בעקבות דוח מקינזי שהזמין (נדמה שעיניים מעטות בלבד חזו בדוח הזה): ללא תוכנית הבראה מיידית - "מעריב" ייסגר. ובכך הכוונה כי העיתון יפסיק להיות תחת שליטת "אחוזת הירש" ויחזור לידיו של הנאמן להמשך מכירות.
אז הוחלט לנסח את תוכנית ההבראה ולהציגה לעובדים ולהסתדרות המייצגת אותם. התוכנית כוללת פיטורים (או פרישה מרצון) של עוד 25 עובדים, פרט ל-48 עובדי הדפוס שנותרו, ופרט לכל אותם אנשים שיבקשו לעזוב עם המעבר לירושלים. כמו כן דובר על קיצוץ שכר דיפרנציאלי ועל גמישות ניהולית - כלומר, אי-התחייבות לשמירה על העובדים שיישארו.
מה קורה עכשיו?
החל מהשעה 11:00 אתמול (ה') בבוקר ועד לכתיבת שורות אלה, נמשכים כל הזמן הדיונים בין ההנהלה לבין ההסתדרות. חשוב לציין כי הם מתקיימים באופן שמזכיר כדור שכבר נורה וסביבו מצטיירת מטרה. זאת, לאחר שעופר עיני, יו"ר ההסתדרות, כבר הגיע להבנות עם שלמה בן-צבי. אולם הדיונים, כאמור, נמשכים.
אחרי שכולם צעדו יחד על הגשר בקרליבך לפני כ-8 חודשים, עכשיו החליטו בהסתדרות לחלקו את עובדי "מעריב" למגזרים. זה קורה בעיקר בגלל שעובדי הדפוס מבינים כבר כי זמנם להיפרד הגיע, והעיתונאים - חלקם מקווים עוד להישאר.
בן-צבי מחויב גם להמשיך לשלם את משכורתם של עובדי הדפוס לעוד שנה לערך, ולכן הם אינם ממהרים לחתום איתו על הסכם כלשהו. העיתונאים, שמרגישים תלויים על חוט השערה, לחוצים יותר, והדבר בא לידי ביטוי במשברי האמון בין הוועד לעובדים האחרים.
שלשום (ד') הוכרזה התקדמות משמעותית, לאחר שהעיתונאים ב"מעריב" הצביעו בעד תוכנית ההבראה המשודרגת, שהושגה לאחר הדיונים בין ההנהלה לוועד ולארגון העיתונאים. הוועד לא שינה מהותית את התוכנית, רק הגדיר את הקיצוץ לבעלי משכורות של יותר מ-7,500 אלף שקל והשיג אש"ל.
ההצבעה הסתיימה ברוב דחוק לטובת ההסכם. אבל יש לזכור כי רק 99 עובדים הצביעו מתוך 420 העובדים שיש היום ב"מעריב".
בהנהלת העיתון לא מוכנים לחתום על הסכם כל עוד הוא לא כולל את כל העובדים כולם, מחשש שימצאו את עצמם שוב בבית המשפט.
האם "מעריב" עדיין יכול להיסגר?
בהנהלת "מעריב" אומרים באופן נחוש - אין שום סיכוי שנמשיך לקיים את העיתון ללא הסכם ההבראה. "מאה אחוז", הם אומרים. אבל גם אם יהיו הסכמות עם העובדים, ללא יוצא מן הכלל עד לסוף היום, עדיין אין משמעות הדבר ש"מעריב" לא ייסגר. גם כי לא ברור לצדדים הדנים כמה כסף באמת מקווה בן-צבי לחסוך, וגם משום שנדמה שהמו"ל ואנשיו עדיין מחפשים את הדרך.
"מעריב" כעיתון, ברור גם למנהליו, יודע מה נכון ומה חשוב לגוף מדיה בן-ימינו - פעילות בדיגיטל, סופי שבוע יותר מעיתון יומי - אך על מנת להגיע לשם הדרך עדיין ארוכה, ויש צורך בהמשך השקעה מסיבית.
"עיתונים נסגרים בעולם. זה משהו שקורה ומה שקורה ל'מעריב', קורה ועוד יקרה ברחבי העולם", אומר ל"גלובס" אנליסט בכיר בתחום התקשורת, שחקר את שוק המדיה על אפיקיו.
"מהעולם אנחנו רואים שתחום העיתונות הוא די סטטי. מה שמציל את העיתונות זה רק עולם הדיגיטל. אנחנו רואים שחברות בכלל בעולם המדיה, שלא מצליחות לשלב את הדיגיטל בעולם העסקי, לא שורדות, גם אם הכסף המרכזי עדיין מגיע מהפרינט. מעבר לפן החברתי וחשיבותו, עיתון הוא עדיין גוף כלכלי, וזה גובר על כל חשיבות אחרת, והעיתונים מוצאים את עצמם נסגרים".
איך ייראה "מעריב" אם ימשיך להתקיים?
לפחות בתחילה, אותו הדבר בדיוק. הקורא לא ירגיש זאת, אבל העובדים והמערכת בהחלט כן. העיתון יעזוב את מקומו ההיסטורי ברחוב קרליבך בתל-אביב ויעבור לשבת יחד עם מערכת "מקור ראשון" בירושלים. שם ימשיכו המערכות להתמזג, ועובדים יחידים ימלאו שתי פונקציות בעבור שתי ההוצאות השונות. לא מן הנמנע כי המותגים יתמזגו בסופו של יום ויהפכו למותג אחד.
איש לא מאשר זאת כרגע, אבל גם לא מכחיש. ההערכה היא כי אחרי 25 העובדים שיעזבו, אחרי 135 העובדים שכבר עזבו, יעזבו עוד כמה וכמה.
שתי משימות חשובות קיבל סגן העורך אלעד טנא - טיפוח אתר האינטרנט NRG, וקידום סוף השבוע של העיתון. ככל הנראה שם תהיה ההשקעה המהותית. כש"מעריב" לא יהיה עוד תלוי בהפעלת בית דפוס, יהיה לו קל הרבה יותר להפסיק בהדרגה את המהדורה היומית בעתיד.
כרגע ב"מעריב" רואים את הפוטנציאל החשוב שבהדפסת עיתון למנויים ולציבור הרחב מדי יום, ולכן לא ממהרים לוותר על זה כל-כך בקלות.
ומה יהיה אם "מעריב" ייסגר?
"מעבר לפן התרבותי", אומר אותו אנליסט בכיר שדיברנו איתו, "כשגוף תקשורת ישראלי עם עיתונאים נחשבים ומגוון דעות חשוב ייסגר, לא ייגרם כל זעזוע לעולם העיתונות המקומי מן הפן הכלכלי. לא ייפגעו תקציבי המדיה לעיתונות האחרים בשוק. הצער הוא שאם העיתון לא יופיע בוקר אחד על דוכן העיתונים, לא יקרה דבר לצרכן".