הוא עבד עם המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה של הפופ והרוק: מייקל ג'קסון ("גאון מדהים"), האבנים המתגלגלות, הגיטריסט סטיבי ריי ווהאן, פרל ג'אם ("הכי מעוררים השראה"), רייג' אגינסט דה מאשין ורבים וגדולים אחרים. רגע לפני שהוא משתתף כאורח בכנס MAD MUSIC של "גלובס" בשיתוף אורנג', שיתקיים מחר, מספר הארווי לידס, מנכ"ל חברת הניהול המוזיקלי הניו-יורקית HEAD QUARTER MEDIA, על העבודה מול אמנים שהותירו חותמי נצח מופלאים, ועל אחת המטרות של בואו ארצה - למצוא זמרים ולהקות בעלי פוטנציאל בינלאומי. בראיון ל"גלובס", לידס מספר כי אחד הדברים החשובים, מלבד כישרון ודבקות במטרה, הוא לכתוב שיר עם מסר בינלאומי.
לידס: "אחת המטרות שלי בישראל היא למצוא זמרים שיוכלו להיות זמרים בינלאומיים. אם הם ישירו בעברית, למרבה הצער הם לא יצליחו. אני אגיד להם לעשות מוזיקה אוניברסלית".
- מוזיקה אוניברסלית מתבטאת בהכרח בשפה, או גם באלמנטים נוספים?
"למה המוזיקה של האבנים המתגלגלות, ברוס ספרינגסטין, קווין, הביטלס, פול סיימון, בילי ג'ואל, פרל ג'אם, בוב מארלי, הדלתות ופינק פלויד מסתובבת בכל העולם? בגלל שהיא על-זמנית. הם כתבו שירים נצחיים עם מלודיה קסומה, ויש להם מסרים נצחיים, בינלאומיים. אבל היופי במוזיקה הוא שאין פורמולה. אין נוסחה".
- למה לדעתך אין היום מסה של זמרים מבצעים גדולים כמו בשנות ה-60 עד ה-90?
"היה משהו קסום ומיוחד בתקופה הזו. הדור של היום הוא דור אנוכי. אני קורא לו דור ה'אני'. אז זו הייתה תקופה של דיסקברי: רדיו, סטריאו, טלוויזיה צבעונית, קונצרטים ענקיים. והיום כל אחד תקוע באוזניות שלו. בעבר הלא רחוק, היינו עושים דברים ביחד. שומעים מוזיקה ביחד. היה בזה משהו קהילתי, אפילו אקטיביסטי. אתה הולך לחדר של מישהו עם תקליט ואתם שומעים אותו ביחד. אני מדבר על זה הרבה בהרצאות שאני מעביר: היום הפלייליסט הוא פלייליסט פרטי. אתה שומע מוזיקה לבד בבית, מקליט לבד בבית. כל אחד היום יכול להקליט מוזיקה במחשב בבית".
- אבל מעבר לשינויים בצריכת המוזיקה, נראה שהשתנו גם החומרים שמהם עשויים כוכבים. למה אין היום יוצרים גדולים כמו קורט קוביין, להקות כמו "הפיקסיס", טרובדורים כבוב דילן?
"הלוואי שהייתי יודע להשיב על השאלה שלך, שהייתי יכול לדעת מי יהיו פרל ג'אם הבאים, מייקל ג'קסון הבא, סיימון וגורפינקל. יחד עם זה, אני חושב שבחור בן 20 לא יסכים איתך. כי כל דור חושב שהמוזיקה שהוא גדל איתה היא המוזיקה הטובה ביותר".
אף מילה על אהבה
הקריירה של לידס בעולם השואו-ביזנס האמריקני החלה בשנת 1973. לידס שימש אז כמנהל במחלקת ניהול אמנים של CBS רקורדס, שם עבד עם פיגורות כמו מיילס דייויס והרבי הנקוקק. בשנות ה-80 כבר עבד עבור סוני רקורדס, שבה היו חתומים בין השאר מייקל ג'קסון, גלוריה אסטפן, סינדי לאופר ולהקת קאנטרי, פולק, רוק מעניינת בשם פרל ג'אם. משנת 2008, לידס בעל עסק עצמאי: חברה לניהול אמנים, המתמחה בייעוץ פיננסי, ייעוץ אמנותי וליוויי צמוד של אמנים, צעירים בעיקר, שנמצאים בראשית דרכם המוזיקלית.
לידס: "אני מסייע לאמנים ומוזיקאים שהייתה להם התנסות רעה בניהול. אני עובד עם הרבה אמנים על הקריירות שלהם, גם בצד של הביזנס - איך לעשות כסף, וגם בפן המוזיקלי. אני עוזר להם ל'תקן' את הביזנס. שיוכלו להתמודד בשוק הדיגיטלי, במדיה, שיהיו מוצלחים ופופולריים. מלמד אותם איך לא ליפול מול מנהלים אישיים שחלקם שודדים אותם. אני מרצה המון בקולג'ים, ואני כל הזמן מחפש את האמן הגדול הבא.
"כשאני פוגש מוזיקאים בפעם הראשונה, הדבר הראשון שאני אומר להם זה: 'תשמיעו לי את השיר הכי טוב שלכם'. ואז אני אומר: 'אל תתנו לי שיר אהבה. כי השיר הכי טוב הוא כמעט אף פעם הוא לא שיר אהבה'. דיברנו קודם על המוזיקה הנפלאה של הסיקסטיז. מהיכן היא הגיעה? מכל מה שקרה אז בארצות-הברית, שסבב רבות סביב מלחמת וייטנאם. אנשים באותן שנים זעמו והתמרמרו. אנשים כעסו על הממשלה, הייתה תחושה של שינוי ושל מהפכה".
- גם כיום יש הרבה זמרים זועמים, שעדיין רחוקים מלייצר שירי מחאה טובים.
"אולי הם פוחדים ללכת עד הסוף עם האמונה והתסיסה הפנימית שבהם, כדי לא להרגיז אף אחד. אולי כיום החיים נוחים יותר, מה גם שאפשר להוציא תסכולים בפייסבוק".
- אתה מעולם לא כתבת, ניגנת או שרת?
"יש לי פה גדול ואני דעתן. אני לא יודע לנגן או לשיר, בגלל זה אני בביזנס".