מחר (ג') אמורים להשתחרר 26 אסירים פוליטיים מהשמנה וסולתה של אצולת הרצח של הטרור הפלסטיני. כולם נשפטו ונדונו לתקופות מאסר ממושכות, חלקם לא אמורים לראות אור יום, ממש כמו אלה שאותם רצחו.
השחרור נעשה כ"מחווה" למשא-ומתן, ואולי עוד יותר לג'ון קרי ולארה"ב.
אם לשפוט ממה שאני מרגיש, השחרורים האלה פוגעים בצורה בלתי הפיכה בחוסן הלאומי. המחבלים המרצחים נתפשו במאמץ גדול של כוחות הביטחון; הם נשפטו; הוטלו עליהם גזרי דין; אף אחד מהם לא הביע חרטה או נתן הבטחה להפסקת פעילות הרצח.
לאחר כל אלה אנחנו משחררים אותם - בשביל מה? למען מטרה שאנחנו יודעים שהיא בלתי מושגת. ולא בגללנו. בטח לא רק בגללנו.
הפגנות ללא סיכוי
יש הפגנות פה ושם, למרות שברור, גם למפגינים, כי אין סיכוי שהן יועילו. אבל אולי בכל זאת... מה שמפריד היום בין ההחלטה לשחרר לבין הביצוע בפועל הוא בג"ץ, שבפניו מונחות כמה עתירות לביטול החלטת הממשלה. אבל גם כאן הסיכוי קלוש, אלא אם כן יוחלט במוסד השיפוטי העליון לשנות את הגישה המקובלת עליו.
ממקרים דומים בעבר אנחנו יודעים שהגישה הבסיסית של בית המשפט העליון היא לא להתערב בהחלטות מדיניות. מבחינת טוהר הדמוקרטיה זו גישה מובנת ונכונה. התערבות הרשות השופטת בהחלטות הרשות המבצעת אינה בריאה לדמוקרטיה. אבל... כמו כל חוק ועיקרון, גם זה קיבל במשך השנים פרשנויות שלא תמיד עלו בקנה אחד עם כוונתו של הוגה רעיון ההפרדה, הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה ("רוח החוקים", 1748).
החיים וטוהר הרעיון
אצלנו היה זה נשיא העליון לשעבר אהרן ברק שסטה, במודע, מההפרדה המוחלטת. הדוקטרינה שלו הייתה ש"הכול שפיט". גם החלטות של הרשות המבצעת, אם וכאשר הן פוגעות בחוש הצדק הטבעי, או בטובת האזרחים, או כל סיבה חשובה אחרת.
זה היה צעד נועז וחשוב. כי מעבר לרעיון הנכון של ההפרדה, יש חיים, ואסור לפגוע במהלכם התקין, או הצודק, רק כדי לשמור על טוהר הרעיון. אחרי הכול רעיון קיים כדי לסייע, להנחות - לא כדי לבלום ולהגביל.
בתמורה לדוקטרינה החשובה, קיבל ברק קיתונות של רותחין. לקראת סוף כהונתו נראה היה כי הביקורת השפיעה עליו. דורית ביניש, שירשה או תפקידו של ברק, ניסתה להמשיך בדרכו, אבל לא באותה נחרצות. אחרי ביניש נראה כי דוקטרינת ברק ננטשה.
המקום שבו צריך להתערב
אלא אם כן יוחלט אחרת. נדמה כי עניין שחרור האסירים רבי-המרצחים הוא מקרה טוב לחזור ל"הכול שפיט". אחר הכול, החלטות ממשלה בעניין האסירים אינן ממש ריבוניות. הן מתקבלות תחת לחצים דורסניים מבחוץ. השחרור פוגע בצורה כואבת במשפחות השכולות, וגם בחלק גדול של הציבור.
נראה כי במקום שבו הזרוע המבצעת אינה עצמאית וחופשייה בהחלטותיה - זה המקום שבו בית המשפט העליון יכול וצריך להתערב.