לאורך הראיון עם מאיר אדוני במסעדה החדשה שלו "בלו סקיי" שעל גג מלון קרלטון בתל-אביב, ניכרים בו 3 אלמנטים מהותיים. האחד הוא שאדוני באמת אוהב לראות אנשים אוכלים את האוכל שלו. לאורך שעתיים בהן אנחנו יושבים במסעדה הוא מזמין לי 5 מנות שונות ו-5 דרינקים ולא מפסיק לעודד אותי לאכול עוד ועוד. בסוף, כשאני על סף מוות (אבל מוות נעים למדי), הוא עוד מנסה לדחוף לי קינוח או צלחת גבינות או משהו.
ומילא אם זה היה רק בגדר חנופה לעיתונאי, אבל זה רחוק משם. אדוני לא מפסיק לשלוח מנות בחינם ובמתנה ללקוחות מסביב, מוכרים ולא מוכרים. סתם כי לרגע הם נפלו לו בעין, התפתחה שיחונת, הוא הציע להם עוד משהו, הם אמרו שהם כבר מפוצצים, אז אדוני מיד מזמין להם אותה על חשבונו. רק שיטעמו. אולי זה המוצא המרוקאי המשותף שלנו, אבל הוא מזכיר לי את אמא שלי.
האלמנט השני הבולט בו, אגב אמא שלי, הוא האמוציונליות הרבה, לצד ההקפדה היתרה בה הוא מתייחס לאוכל שלו וכנראה בכלל לחיים.
האלמנט השלישי הוא מה שאדוני מכנה "הפרעת הקשב שלי". ואכן, הוא לא מסוגל לשבת בשקט רגע אחד. הוא כל הזמן מבחין בלקוחות, בליקויים בשירות ובמטבח, מקבל טלפונים שמדווחים לו ישירות מה קורה בשתי המסעדות האחרות שלו, "כתית" ו"המזללה" הסמוכה אליה, וכל זה תוך כדי ראיון.
בשביל מה קמים בבוקר?
כשאדוני אומר על עצמו שהוא אמוציונלי בבישול ובחיים כאחד, יש לכך הוכחות. בשנה שעברה הוא תקף בחריפות בראיון ל"ליידי גלובס" את "תרבות הבינוניות" כדבריו של הישראלים, ודיבר נמרצות על רצונו לעזוב את הארץ בשל כך. כשאני מזכיר לו את אותה התפוצצות, הוא מחייך לרגע ומתפוצץ מחדש.
"זה היה רגע של רצון לשבור את הכלים לשנייה ולהגיד איזו אמת שאנשים בדרך-כלל פוחדים להגיד כי היא כואבת. דיברתי על דברים שבאמת כואבים לי בתרבות בישראל, לא רק כשף אלא כבן אדם. זה הוציא אותי בעיני הרבה אנשים כמישהו עם ביצים שאומר מה שלא מעזים להגיד, כי הייתה שם אמירה לאו דווקא קולינרית על איך אנחנו צורכים תרבות בכלל בישראל. אני מבין גם למה הוקיעו אותי אחרי זה".
- זה נתפס כביקורת כלפי הענף.
"זו לא הייתה קובלנה על הקולגות שלי אלא על עם ישראל, שהדרישה שלו היא בינוניות ורק בינוניות. יש מקום גם לבינוניות, יש מקום גם לרמות נמוכות יותר, אבל אי-אפשר להשלים עם המצב שבו זה כל מה שאנחנו כחברה שואפים אליו מבחינה תרבותית. זה כואב לי כיוצר".
- אתה מגדיר את עצמך כיוצר?
"אפשר להגיד עליי 'יאללה, מה אתה יוצר, כולה אתה יודע לבשל', אבל זו האמת שלי. זה אולי לא היה הכי חכם להגיד את זה, כי אני חי בתוך עמי, וכאילו מי אני ומי שם אותי. אבל מצד שני, אנשים שהיו הכי חשובים לי דווקא פרגנו לי, שזה אולי היה טיפשי ולא דיפלומטי אבל אמיץ ונכון".
- מרגישים במסעדה שלך, שהיא מותרות, את המצב הכלכלי הלא פשוט? עכשיו קיצצו לאנשים את קצבאות הילדים.
"אני לא מרגיש את זה בכלל, ולראיה - המסעדות מלאות. חוץ מזה, הרי אתה יכול להגיד על כל דבר כמעט חוץ מדברים שהם קיום בסיסי - שזה מוצר יוקרה. לגור במרכז, לקנות תכשיט, להחזיק אוטו שהוא לא טרנטה גמורה, לצאת לחופשה משפחתית או לעשות מנוי לתיאטרון.
"כל אחד בוחר על מה להוציא את הכסף שלו. אבל הדברים האלה הם לא דברים שאפשריים רק למעמד המאוד גבוה, הם אפשריים לקבוצה רחבה מאוד של אנשים, גם אם לא לכולם. אלה אנשים שגם יכולים לבוא לאכול אצלי פעם בכמה זמן".
- ומה אתה מרגיש באשר ליחס כלפי עשירים, נניח נוחי דנקנר?
"ברמה האישית נוחי הוא חבר יקר, וכשיש לו קשיים, זה מעציב אותי וכואב לי. מעבר לזה, בהחלט יש אצלנו תופעה של קנאה או חוסר פרגון לאנשים שנמצאים בראש הפירמידה כמו נוחי. אלה אנשים שכל זמן שמצבם טוב אז יודעים יפה מאוד לקחת מהם וליהנות ממה שהם מייצרים, אבל כשהולך להם רע, אז נורא קל להתנפל עליהם ולשכוח שהם היו יכולים להשקיע גם במקומות אחרים בעולם, וגם שם הבנקים היו עוזרים להם. מאוד קל לשכוח כמה מס הם משלמים ותורמים וכן הלאה. אז ברור שחייבת להיות גם ביקורת ציבורית ותקשורתית שתופנה כלפי האנשים החזקים במשק, אבל לפעמים זה נראה לי מוגזם והתנפלות".
לחץ בטלוויזיה
אדוני, יליד אילת במקור, סוגר כבר 40. ילדותו עברה עליו בחופי אילת וסיני, וכמובן שאביו, איש הקבע, התנגד לבחירה של בנו במקצוע השף. בזמנו היה מדובר בדרמה גדולה.
"הוא התנגד לבחירה הזאת", הוא מספר, "כי לפני 25 שנה הדימוי של שף היה אחר לגמרי, אבל היום יש לי שני אחים שהם אנשי היי-טק מאוד מצליחים, ועד היום הם מתקנים לי את האנגלית ומלמדים אותי להדליק את המחשב, ואבא שלי גאה בשניהם. אבל הילד שעליו הוא מתבשם כל היום זה אני, למרות שהקרדיט בעצם מגיע לאמא שלי.
"אני זוכר ויכוחים שלהם בלילות, שהיא אומרת לו 'תן לילד מה שהוא רוצה, זה הנשמה שלו'. ואבא שלי הוא סרגל כזה, יודע הכול. ומולו האמא שהיא כולה אהבת נפש לנשמה של הילדים שלה ומבינה מה צריך לתת לכל ילד.
"גם אבא שלי התרכך עם השנים. יש לו נכדים, הוא רואה את החיים אחרת, הוא נוזף בי שאהיה יותר עם הילדים ופחות בעבודה, אבל הוא היה בדיוק אותו דבר. אני מקווה שהילדים שלי יסלחו לי בבגרותם שלא הייתי מספיק, אבל מצד שני עדיף להם אולי אבא מאושר שמגשים את עצמו, מאשר אבא מתוסכל שבא הביתה בחמש בערב".
- כמי שגדל במשפחה מרוקאית באילת ולא במשפחה אשכנזית במרכז, אתה מתחבר למה שאתה רואה בתוכנית של אמנון לוי על "השד העדתי"?
"לא. אני מאוד שמח שעברנו את השנים שבהן היה הבדל כזה על רקע עדתי או אחר, ואני אישית מעולם לא הרגשתי מוגבל או מוחלש. חוץ מבדיחות במטבח של טבחים מרוקאים מול טבחים אשכנזים, אין לזה שום קיום בשבילי. אולי בדור של סבא שלי אפשר לדבר על אפליה וגזענות, אבל בדור שלנו? נראה לי נורא פאסה לדבר על זה, והאמת שאני בז לניסיון לחמם אטריות פה בשביל לעשות כסף ולהביא רייטינג".
- קשה לך לפעמים עם זה שהאוכל והבישול הפכו לתופעה מוגזמת?
"להפך. אני לא רואה את הבעיה פה. אוכל זה מבחינתי תרבות לא פחות ממוזיקה או מוזיאון. זה עובד על כל החושים, זה מפעיל רגשות, את הזיכרונות הכי חזקים. ולכן דווקא נכון שהאוכל יהיה במקום שהוא נמצא היום. מי שאומר שהוא אוכל רק כדי לשבוע, בא לי לתת לו סטירה".
- יש משהו שלא תאכל?
"בשר אדם. חוץ מזה אני אוכל הכול".
- מה האוכל הכי הזוי שאתה אוכל?
"פתיתים של הילדים עם טונה קטשופ למעלה וטחינה".
- אבל בחיים לא תבשל עם קטשופ.
"בחיים לא".
* הכותב היה אורחו של אדוני במסעדת "בלו סקיי"שעל גג מלון קרלטון בתל-אביב.
* הכתבה המלאה - במגזין "מנטוק"