מאז ומתמיד אני בדעה שיש בעיתונות תחום מאוד מוזנח: המעקב. מתפרסמים תחקירים מצוינים, אבל כאשר לא עוקבים מה קרה אתם ועם גיבוריהם, הם מתאיידים והעוולות נשארות. דוגמה טובה לחשיבות המעקב ניתנה בגיליון "גלובס" האחרון (10.9.13).
הכתבה "איך אושרה עסקת הנפל ליבוא הגז המצרי" מאת עמירם ברקת, עוסקת בהסכם לרכישת גז בין חברת החשמל לבין יבואנית הגז המצרי EMG משנת 2005. בזמנו הסעירה פרשה זו את המדינה, הכנסת, הממשלה וחוגי העסקים.
בגלל הררי הכסף, וכי ב-EMG שותף איש העסקים יוסי מימן, שייצג אותה ופעל למענה (ולמען עצמו, כמובן) בישראל. האיש של מימן בשטח, כלומר הלוביסט הראשי, היה ראש המוסד לשעבר, שבתי שביט. מול החברה המצרית עמדה אז חברת בריטיש גז. הוויכוח אצלנו היה לוהט, מאוד יצרי.
שר האנרגיה הודח - למה?
בין המעורבים היה שר האנרגיה דאז, יוסף פריצקי, שהודח מהממשלה כאשר ניסה לתפור תיק לחברו לסיעה, אברהם פורז. פרשה עסיסית על פוליטיקאי שיצריו גברו על שיקול-דעתו. יחד עם פריצקי הודח המתנגד הגדול ביותר לעסקה עם המצרים, ויש המוצאים קשר בין הדברים. מול פריצקי ניצב מי שהיה אז יו"ר חברת החשמל, אלי לנדאו (מינוי של אריאל שרון).
לנדאו נלחם בחירוף נפש לאישור העסקה עם EMG. הוא עבד מול שביט, חברו הקרוב מזה 40 שנה (וכאמור, האיש של מימן). מי שמעוניין בפרטים נוספים, ואני סבור שכל אזרח צריך להיות מעוניין, יכול לקרוא את התחקיר ב"גלובס". לא פחות דרמטי וחשוב מפרשת אשכנזי-ברק.
15 מיליארד הפסד
בעסקה עם המצרים הפסידה מדינת ישראל "נזקים ישירים של כ-15 מיליארד שקל". לא מיליונים - מיליארדים. כאשר קוראים את התפתחות והתרחשות הדברים, הקשרים בין הנוגעים בדבר, החקירות והחקירות שכנגד, אפשר להסיק דבר אחד בוודאות: העסק הזה נראה לא נקי. זה המינימום העולה מעובדות המקרה. אני אומר זאת מבלי לקבוע את אחריותו של זה או אחר. אין לי הכלים להגיע לכך.
קיימת אפשרות שחקירה יסודית ועניינית נבלמה מסיבות של אינטרסים על-ידי פוליטיקאים הקשורים לאנשי עסקים. אפשרות שהיא על סף הוודאות. למה זה חשוב היום? "כי אין סיבה שמחר לא יגיע יהיה שיחזור על אותו תרגיל. לא נעשה דבר כדי להבטיח שזה לא יקרה שנית".
זה ההסבר בשפתו של פריצקי, שר האנרגיה בתקופה הרלוונטית. והוא מוסיף: "הפסדים בסדר גודל כזה לא יכולים לעבור מתחת לרדאר. על הרבה פחות מזה הקימו כאן ועדות חקירה".