החל מאתמול (ג'), בית המשפט העליון מתנהל הלכה למעשה בלי נשיא. זהו מצב חסר תקדים. אך זוהי תמונת המצב נוכח שתי ההחלטות השיפוטיות הדרמטיות שפרסמה ערכאת השיפוט הבכירה ביומיים האחרונים, בזו אחר זו.
בשני פסקי הדין המטלטלים, הן בפסילת התיקון לחוק למניעת הסתננות, שניתן בהרכב מורחב של 9 שופטים, והן בהעברתם מכהונה של שני ראשי ערים מכהנים העומדים בפני אישומים פליליים בגין עבירות שחיתות, הפנו שופטי העליון את גבם לנשיאם. זהו מרד משפטי גלוי של שופטי העליון במי שאמור להיות המנהיג המקצועי שלהם. אלא שהשופטים החליטו להתנער פומבית מאשר גרוניס ומגישתו הארכי-שמרנית.
כבר לא העליון של גרוניס
בפסק הדין שניתן בעניין ראשי הערים רמת-השרון ונצרת עילית, יצחק רוכברגר ושמעון גפסו, התהום הרובצת בין גרוניס לשופטיו גלויה יותר לעין. פסק הדין ניתן ללא נימוקים, שיפורסמו בהמשך, בשל הצורך הלוחץ לתת החלטה מיידית עוד לפני הבחירות המוניציפליות שיתקיימו בעוד כחודש, וכדי לשדר מסר ציבורי הן למתמודדים והן לתושבים, כדי שיוכלו לכלכל את מעשיהם בבחירות.
דעת הרוב נכתבה על-ידי ששת שופטי הרוב במשותף, ולא באופן המקובל, שבו שופט אחד מרכזי חתום על ההחלטה והיתר מאמצים את עמדתו. רק גרוניס נותר בבדידותו, בסירובו לתת הוראה שיפוטית המעבירה את ראשי הערים הנאשמים בפלילים מכהונתם.
לעומת זאת, בפסק הדין בעניין חוק המסתננים, המחלוקת בין הנשיא ליתר השופטים כמעט סמויה מהעין. שהרי פסק הדין ניתן לכאורה פה-אחד. אלא שגרוניס טרח וכתב דעת יחיד, המספקת הנמקה משלו לתוצאה הסופית, ובחר להיתלות בהיבט אחר של שאלת המידתיות כדי לקבוע שדבר החקיקה בטל.
לגישתו, אין הצדקה לפסילת חוק המסתננים על יסוד רכיב "האמצעי שפגיעתו פחותה" במסגרת מבחני המידתיות, אלא על יסוד רכיב "המידתיות במובן הצר", שעניינו היחס בין מידת הפגיעה בזכות היסוד לעומת מידת התועלת שבחוק.
בכך, לא רק שהנשיא מסרב לקבל את ההנמקה של שמונת השופטים האחרים בהרכב, אלא שכל השופטים האחרים מסרבים לקבל את הנמקתו שלו, וכאילו אומרים לו: בתחום המשפט החוקתי, גישתך אינה מקובלת עלינו.
רוב שופטי העליון לדורותיו נהגו במצבים כאלה להגיע לפשרה עם חבריהם, לקיים משא-ומתן קצר על נוסח ההחלטה שתתקבל, לקרב אותה במעט לגישתם, ולחתום עליה במשותף עם האחרים, כדי שלא להצטייר כאופוזיציה שיפוטית או כמנותקים מהמגמות הדומיננטיות בערכאה הבכירה.
בעליון כיהנו אמנם גם שופטים שהתגאו בבדידותם המזהרת, כמו חיים כהן ואדמונד לוי, אך נשיאי העליון היו תמיד אנשי הזרם המרכזי. אלא שגרוניס בוחר להתנהל אחרת. ולכן, אין מנוס מהמסקנה שהחל מעתה, בית המשפט העליון איננו עוד "העליון של גרוניס".
לא ניתן עוד להגדיר את התקופה הנוכחית כעידן גרוניס בעליון. הביקורת על מדיניותו השיפוטית של נשיא העליון כבר איננה מגיעה רק משורות האקדמיה או הקהילה המשפטית והמקצועית, היא מגיעה משורות בית המשפט עצמו.
בחוגים משפטיים רווח בעבר הסיפור כיצד נטלה דורית ביניש את ההנהגה דה-פקטו מידיו של הנשיא אהרן ברק, שנים אחדות לפני פרישתו, כאשר גיבשה בקרב עמיתיה התנגדות למינויה של פרופ' נילי כהן לעליון, בניגוד גמור לעמדתו של ברק. מאותו רגע היה ברק נשיא בתואר בלבד, בלא כוח הנהגה ממשי.
אפשר שהמשנה לנשיא והנשיאה המיועדת, מרים נאור, עשתה כעת לגרוניס מעשה ביניש לברק, ונטלה מידיו את כוח ההנהגה, יותר משנה לפני מועד פרישתו הפורמלית, בינואר 2015. אלא שלברק נותר אז שיעור הקומה המשפטי, וההילה האינטלקטואלית הבלתי מעורערת המתלווה אליו. לגרוניס, בעיני עמיתיו, אין אפילו את זה.
שעת התגמול
לפני חודשיים ימים קיים הרכב מורחב של בג"ץ, בראשות הנשיא גרוניס, דיון בעתירה להדחתו של ראש עיריית רמת-גן, צבי בר. כבר סופר כאן כיצד לאחר כשעתיים של דיון נוקב, כאשר כל שופטי ההרכב הביעו את עמדתם החד-משמעית, שסימנה כי העתירה בדרכה להתקבל, עצר לפתע גרוניס את הדיון והכריז על הפסקה. הצדדים, בעלי הדין, עורכי הדין וכל השופטים שישבו לצידו של גרוניס נראו המומים.
כשחזרו השופטים לאולם, נדם קולם. הבמה הייתה של גרוניס לבדו, שלחץ על בר להכריז כי לא ישוב להתמודד על ראשות העיר, וכשהשיג את מבוקשו הכתיב פסק דין לקוני לפרוטוקול. כך אבדה ההזדמנות לתת את ההלכה המשפטית הנחוצה בעניין כהונת ראשי ערים המואשמים בעבירות שחיתות, כבר לפני חודשיים.
את השיחה שהתנהלה בין גרוניס למרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, אסתר חיות ועוזי פוגלמן מחוץ לאולם, אפשר רק לדמיין. אך ככל שעמיתיו של גרוניס אכן זעמו על ההשתקה המקצועית שחוו, ועל בלימתם מלהביע את עמדתם השיפוטית בפסק דין כדבעי, שעת התגמול, לרבות ההתנערות הפומבית מהנשיא, הגיעה כעת.
פסק הדין בעניינם של רוכברגר וגפסו מתקן את הקלקול המשפטי של פסק דין צבי בר, וקובע את הנורמה המתבקשת בנושא זה. בפשטות, 20 שנה אחרי שהלכת דרעי ופנחסי קבעה כי ראש הממשלה חייב להעביר מכהונתו בממשלה שר שהוגש נגדו כתב אישום, הוחלה נורמה מקבילה גם על ראשי ערים. ראש עיר הנאשם בפלילים, קבע בג"ץ, לא יוכל להמשיך לכהן בתפקידו.
שעתם של הנימוקים המשפטיים עוד תגיע. השופטים פירסמו את פסק הדין בבהילות, נוכח לחצי השעה. פסיקתם אקטיביסטית למדי בעניינו של גפסו, והיפר-אקטיביסטית בעניינו של רוכברגר. בעניינו של גפסו התכנסה מועצת העיר לדון בשאלת העברתו מכהונה נוכח כתב האישום שהוגש נגדו, והחליטה ברוב קולות, בהצבעה דמוקרטית, שלא להדיחו.
השופטים קובעים כי החלטה זו בלתי סבירה באופן קיצוני, ודינה להתבטל. הם אינם טורחים אפילו להחזיר את הכדור בחזרה למועצה, כדי שזו תדון מחדש ותקבל את ההחלטה הנכונה, אלא פשוט מכתיבים כי כהונתו של גפסו נפסקת מיידית, כאילו קיבלה המועצה את ההחלטה הסבירה להדיחו.
לעומת זאת, הצעד שנקטו בעניין רוכברגר מרחיק לכת עוד יותר מבחינה משפטית. בניגוד למועצת נצרת עילית, מועצת העיר רמת-השרון כלל לא התכנסה לדון בהדחת ראש העיר. השופטים מטילים את האחריות לכך על רוכברגר עצמו, וקובעים כי על המועצה הייתה מוטלת חובה להתכנס ולדון בנושא, ומחדלה זה כמוהו כהחלטה שלא להדיח את רוכברגר, ולכן גם דינה של החלטה זו להתבטל.
השופטים רומזים
אלא שלפסק הדין שני נדבכים נוספים. השופטים קובעים מפורשות כי אין בידם סמכות משפטית למנוע את התמודדותם של רוכברגר, גפסו וכל ראש עיר אחר הנאשם בפלילים בבחירות המוניציפליות, על אף מורת-הרוח הרבה שהם מביעים מכך במישור הציבורי. גם זוהי הלכה משפטית, המסמנת את גבול ההתערבות השיפוטית.
בהתאם לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בנושא זה, לא ניתן להטיל אחריות על רשות מינהלית, כמו הממונה על הבחירות במשרד הפנים, למנוע מראש עיר העומד למשפט מלרוץ בבחירות. מאידך, לא ניתן להוציא צו שיפוטי כנגד המועמד עצמו, שכמתמודד בזירה הפוליטית איננו מהווה רשות מינהלית, היכולה לשמש יעד לצווי בג"ץ.
עם זאת, השופטים מבהירים כי אם השניים אכן ירוצו בבחירות, וייבחרו שוב לראשות העיר, תחויב מועצת העיר החדשה להתכנס מחדש מיד לאחר הבחירות, ולדון מחדש בשאלת הדחתם. השופטים אינם מצהירים מפורשות כי אם המועצה החדשה תחליט "לקבל את דין הבוחר" ולהימנע מהעברתם מכהונה, גם החלטה זו תיפסל בבג"ץ, אך הם רומזים כי כל החלטה שתתקבל תהיה כמובן "נתונה אף היא לביקורת שיפוטית".
הדעת נותנת שבמצב כזה תתקבל שוב החלטה שיפוטית לבטל את החלטת המועצה. שהרי ההכרעה העקרונית, להעדיף במצב זה את דין המשפט על פני דין הבוחר, התקבלה כבר כעת. בין השורות, קוראים השופטים למועמדים להבין את הרמז ולפרוש כבר עכשיו, ולציבור להימנע מלבחור בהם, כדי להימנע מפיאסקו שייווצר נוכח הצורך לקיים בחירות נוספות בערים אלה, רגע אחרי פסילתם באמצעות פסק דין שיפוטי.
וינשטיין מתהדר בכתרים לא לו
בניגוד לששת עמיתיו, הפוסקים הלכה שיפוטית בשאלת טוהר המידות הראוי לנבחרי ציבור בשלטון המקומי, בלי קשר לשאלת סמיכות הזמנים בין ההדחה המתבקשת לבחירות המוניציפליות, גרוניס טורח ומקשר בין הדברים.
לגישתו של נשיא העליון, יש להפריד הפרד היטב בין העמדה הציבורית היוצאת מבית המשפט - בהקשר זה דעתו כדעת חבריו, שלא ראוי שרוכברגר וגפסו יישבו יום אחד נוסף על כס ראש העיר - לבין העמדה המשפטית, שם לגישתו קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע. ומדוע? "מאחר שהבחירות בפתח, וייערכו תוך זמן קצר".
במילים אחרות, לשיטתו של גרוניס על ציבור הבוחרים להכריע אם הוא מאמץ ראש עיר הנאשם בפלילים, או מתנער ממנו. יבחר כפי שיבחר.
מי שהגיע פחות או יותר לתוצאה דומה בהיבט האופרטיבי, הוא היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. אף שהעמדה העקרונית שהגישה הפרקליטות לבג"ץ, בשם היועמ"ש, מדגישה את הבכורה שצריכה להיות נתונה בסיטואציה כזו לעיקרון שלטון החוק, על פני זכות היסוד הדמוקרטית לבחור ולהיבחר, העמדה האופרטיבית שהציג וינשטיין משקפת קוצר-יד משפטי הן בשאלת הדחתם של רוכברגר וגפסו מכהונתם, והן בשאלת מניעתם מלהתמודד פעם נוספת.
אמש ניסו "גורמים משפטיים בכירים" לקשור כתרים ליועמ"ש, כאילו עמדתו פורצת הדרך היא זו שהובילה לפסק הדין החדשני של בג"ץ. אלא שוינשטיין מתהדר בכתרים לא לו. פסק דינם של שופטי הרוב הוא אקטיביסטי יותר מהעמדה שהציגה הפרקליטות לבית המשפט. שופטי הרוב הבינו שאין די בהסתמכות על עמדת המדינה, והלכו - מבחינת החדשנות המשפטית - צעד וחצי רחוק יותר.
המשימה השיפוטית טרם הושלמה
נותרה כעת שאלת השלכות הרוחב של פסק הדין. רוכברגר וגפסו אינם ראשי הערים היחידים הנאשמים בפלילים, אך רק בעניינם הוצא צו-הרחקה שיפוטי. אפילו צבי בר, המואשם בעבירות חמורות בהרבה, יזכה - באשמת גרוניס - לסיים את כהונתו בנחת.
ומה באשר לאחרים? על-פי ההערכות, כתב האישום נגד ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני יוגש לאחר החג. אין בדעתו של לחיאני להתפטר, ואין בדעתו גם לסגת מהתמודדות בבחירות. בין אם מועצת העיר תכונס ותחליט שלא להדיחו, או שלא תתכנס כלל, אין אפשרות מעשית לעתור לבג"ץ ולאלצו בצו שיפוטי לנהוג כך, עד מועד הבחירות.
כך שהמשימה השיפוטית טרם הושלמה. אולי לכשיפורסמו הנימוקים לפסק הדין. היעד השיפוטי צריך להיות, שהן לרוחב שדרת השלטון המוניציפלי, והן בקרב ציבור התושבים תחלחל אותה הבנה השוררת בזירה הפוליטית הלאומית מאז הלכת דרעי-פנחסי: כאשר מוגש כתב אישום נגד נבחר ציבור, אין צורך להמתין להוראה שיפוטית. עליו להתפטר מיוזמתו - או שעל המערכת הציבורית-פוליטית להורות לו לרדת מהבמה.