תוצאות הבחירות האחרונות בגרמניה נחשבות להצלחה גדולה של אנגלה מרקל. קודם כול משום שמרקל הצליחה להפוך את מפלגתה שוב ל"מפלגת-העם" שגרפה 40% מהבוחרים. כניסת ה"ירוקים" בשנות ה-80 וה"שמאל" בשנות ה-90 (ירושת מזרח גרמניה) הגדילה את מספר הסיעות בבונדסטג משלוש לחמש, ונגסה בהישגי שתי המפלגות הגדולות, עד שלפני ארבע שנים הגיע השפל: מפלגתה של מרקל זכתה רק בכשליש מהקולות, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית בכרבע מהקולות. מרקל סימנה אז לעצמה מטרה: להפוך את מפלגתה למפלגת-העם, שתמשוך 40% מהבוחרים. והיא הצליחה.
למטרה זו "ספגה/אימצה" מרקל את עיקר התוכניות של הסוציאל-דמוקרטים ושל הירוקים. כך שבוחרים רבים אמרו לעצמם: לשם מה להצביע לאחת משתי מפלגות אלה אם מפלגתה של מרקל הנוצרית-דמוקרטית הולכת באותה דרך? דוגמה שתבהיר עד כמה הייתה מרקל מוכנה לשנות כיוון הייתה תגובתה לאסון בפוקושימה. כשקלטה שהציבור הגרמני, החושש מכל דבר שמריח מאטום נכנס לפאניקה, היא מחקה את התוכנית שהציגה בבחירות ב-2009 לסגירה הדרגתית של תחנות-כוח גרעיניות, והחליטה על סגירתן המיידית.
זה אמנם מעלה את מחירי האנרגיה ודורש פתרון ארוך טווח של אנרגיות חלופיות, אבל בבחירות החודש זינק כוח מפלגתה ב-8%, והירוקים איבדו 2%. שיטתה עדיפה אפילו על שיטת הקוקייה: היא אינה דוגרת בקן לא לה, אלא נוטלת את הביצים המתאימות לקן שלה. מרקל שבאה מן המזרח, הפכה למייצגת של הפוליטיקה שבאה מן המערב.
מרקל ידעה גם אילו ביצים אין צורך לגנוב. מפלגתה לא נקטה מדיניות של הורדת המסים כמו שותפתה הקואליציונית, המפלגה הליברלית, והסתייגה מהנטייה תומכת הקפיטליזם של מפלגה זו.
התוצאה: המפלגה שנחשבת למייצגת של "המרוויחים טוב יותר" צנחה מ-15% לפחות מ-5%. אלא שכאן יצא הרווח של מרקל בהפסד. אמנם כמחצית מקולות הליברלים עברו למפלגתה, אבל היות שהליברלים לא עברו (לראשונה בתולדות הבונדסטג) את אחוז החסימה, הם לא ייכנסו לבונדסטג ולא יוכלו לשמש שותף קואליציוני כפי שהיו בארבע השנים האחרונות. החמצת הרוב המוחלט בבונדסטג תיאלץ את מרקל לחפש שותפה אחרת.
אחריות היא מילת-המפתח
מרקל נותנת למונח כריזמה פירוש חדש. זו כריזמה של קול רך בלי מקל גדול. הקולות שזכתה בהם מפלגתה הם בראש ובראשונה קולות בעדה (ובעד המנהיג הכריזמתי של המפלגה-האחות מבוואריה הורסט זהופר).
מרקל היא שם נרדף ליציבות, מה שנקרא בגרמנית "יד רוגעת", לביטחון כלכלי על-פי המסורת הגרמנית מאז ימי ביסמרק, ולאבטלה בסימן ירידה (מ-5 מיליון ל-3 מיליון מובטלים בקדנציה שלה). גם כאן עובד עקרון הקוקייה: את התוכנית שבעזרתה הוזילו את עלויות העובד הגרמני היקר (בשל הזכויות הסוציאליות הרבות) כדי לאפשר לגרמניה תחרותיות גדולה יותר, תכננה כבר ממשלת הסוציאל-דמוקרטים של שרדר ("תוכנית 2010").
כך הוציאו הסוציאל-דמוקרטים את כלכלת גרמניה מהשפל, אך ספגו סטירת-לחי מבוחריהם המסורתיים, והבטיחו את ההצלחה של מפלגת מרקל היריבה, לפני ארבע שנים וגם כיום. הסוציאל-דמוקרטים עשו זאת מתוך אחריות לכלכלת גרמנית תוך ידיעת הסיכון למפלגתם. וכך, גם בבחירות אלה זכו רק ב-26% מקולות הבוחרים, הרחק מקו המטרה של 40%.
בגרמניה אחריות היא שם המשחק. גרמניה מגלה אחריות כלפי אירופה, והגרמנים סברו שאחריות זו ראויה לתמיכה. המפלגה האנטי-אירופית החדשה ("אלטרנטיבה לגרמניה") לא עברה את אחוז החסימה; וגם מפלגת ה"שמאל" עם המגמה האנטי-האירופית איבדה 3% מהבוחרים. המשקיפים מבחוץ, גם בישראל, שניבאו את התמוטטות היורו, או את ניצחון מתנגדי היורו וספקני-אירופה בגרמניה, שגו. הבחירות היוו הצבעת-אמון במדיניותה האירופית ובמדיניות היורו של מרקל.
אחריות היא גם מילת-המפתח בשיחות הקואליציוניות. ניצחונה הגדול של מרקל לא הספיק לרוב מוחלט למפלגתה, או לחידוש הקואליציה עד כה. תיאורטית יש בבונדסטאג רוב לשלוש המפלגות האחרות: סוציאל-דמוקרטים, ירוקים ו"שמאל". אלא ששתי הראשונות התחייבו טרם הבחירות לא להיכנס לקואליציה עם ה"שמאל" (בעיקר עקב עברה הקומוניסטי), וגם אם תוכל קואליציה כזאת להכתיר סוציאל-דמוקרטי לקנצלר, הם לא יבקשו לעשות כך. קודם כול, הבטחת בחירות צריך לקחת ברצינות; ושנית, עם מפלגת "השמאל" לממשלה לא תהיה יציבות ברמה הלאומית (להבדיל מהרמה האזורית).
לפיכך, סביר שהסוציאל-דמוקרטים ייכנסו ל"ממשלה גדולה" בראשות מרקל, למרות הסיכון שיש בכך עבורם בבחירות הבאות. ייתכן גם שה"ירוקים" ייכנסו לראשונה לממשלה בראשות מרקל (במקום הסוציאל-דמוקרטים). ומכיוון שאחריות היא מילת-המפתח, סביר שמרקל לא תנסה להקים ממשלת מיעוט (חסרים לה 4 קולות לרוב בבונדסטג), ותהיה תלויה מהצבעה להצבעה בשיתוף-פעולה אד-הוק, או שירוצו מיד לבחירות חדשות.
אחד מעמיתיי, הפרופסור לפסיכולוגיה חברתית בגרמניה הארלד ולצר, קרא לפני הבחירות "לא ללכת לבחור" כי לדעתו אין הבדל ממשי בין המפלגות בגרמניה. התגובה הייתה נזעמת, ובצדק: כך מקריבים את לב הדמוקרטיה, ואם הרוב לא ילך לבחירות יש סיכוי אפילו לימין הקיצוני לעבור את אחוז החסימה. בשלב הדיון על הקמת הקואליציה פרופ' ולצר יוכל להיווכח שכן יש הבדלים ממשיים בין המפלגות: העלאת מסים, התחייבות לשכר-מינימום והמס על נסיעה באוטוסטרדות הגרמניות הם עניינים שנויים במחלוקת ממשית, ובעטיים יימשך המו"מ על הקמת קואליציה לפחות כחודש.
אבל גם אם הקמת הממשלה תימשך חודש, זה עדיין מעט לעומת מה שיקרה אחרי הבחירות ביום ראשון באוסטריה, שגם בהן צופים בסוף התהליך הקמת קואליציה של שתי המפלגות הגדולות. יצוין, כי בגרמניה אין ימין קיצוני המגיע לייצוג של כרבע מהפרלמנט כמו באוסטריה. הימין הקיצוני רחוק מאחוז החסימה.
מנגד, על מדיניות החוץ לא תהיה בין המפלגות בגרמניה מחלוקת אמיתית. גרמניה אינה אוהבת פתרונות אלימים לקונפליקטים. לכן היא עמדה מאחורי יוזמת פוטין-אובמה בעניין סוריה, והיא תומכת בהתקרבות איראן-ארה"ב. מרקל גם לא תחזור בה מהתחייבותה לראות בקיום ישראל חלק מ"היגיון המדינה" של גרמניה.
אבל אין זה אומר שהיא תתמוך בהמשך מדיניות ההתנחלות הישראלית, ואם יתמנה זיגמר גבריאל הסוציאל-דמוקרט לשר חוץ, הוא כבר הגדיר את התנהלות ישראל בשטחים כאפרטהייד.
הכותב הוא מנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית באוני' העברית