"לפני שנים רבות, בבית קטן ולו גג אדום, התגוררה משפחה: אמא, אבא וילדיהם הקטנים". כך נפתחו הרבה סיפורי אגדות של ילדותנו. קלאסיקה במיטבה.
זה היה פעם. במהלך השנים חלו שינויים מפליגים במבנה המשפחה הקלאסית, המסורתית. לצד משפחות "רגילות", המוכרות לנו מימים ימימה, קמו משפחות מזן אחר. משפחות המורכבות בין היתר מזוגות הבוחרים להוליד ילדים מחוץ למסגרת הנישואים, ומשפחות חד-מיניות. זוגות של גברים ו/או של נשים הבוחרים בחיים משותפים ואף מגדלים יחדיו ילדים כבר אינם מחזה נדיר.
גם במשפחות "אחרות" עולות סוגיות של נישואים וגירושים, מזונות, אחזקת וחינוך הילדים ועוד. שהרי כאשר מדובר ב"משפחה קלאסית", וקורה שבני-הזוג, הבעל והאישה, ההורים, נפרדים, כמעט הכול ברור וידוע.
ברירת המחדל היא זו, שלפיה האב - מכוח הדין האישי - מחויב לשאת במזונות הילדים. אך מה הוא הדין במקרה שבו זוג חד-מיני, אשר גידל ילדים בצוותא, מחליט להיפרד? מי יישא במזונות הילדים?
נישאו זו לזו
לאחרונה נדרש בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב לסוגייה מורכבת זו. אמו של ילד ביקשה לחייב את בת-זוגה לשעבר במזונותיו. מדובר במשפחה בת שתי נשים שניהלו מערכת היחסים ארוכת השנים ביניהן, ואף נישאו זו לזו. בשנת 2004 ילדה אחת מהן בן, לאחר שעברה הפריה חוץ-גופית. שתיהן גידלו את הילד כאילו היה בנן המשותף. בחלוף מספר שנים, בשנת 2010, הן החליטו להיפרד זו מזו. הבן נשאר עם אמו הביולוגית.
אחרי הפרידה, ביקשה האם הביולוגית לחייב את בת-הזוג לשעבר במזונות הילד. אך בת-הזוג הנתבעת התנגדה לכך, בטענה כי האם הביולוגית לא הסכימה שהיא, חברתה לחיים, תשמש לקטין כאם נוספת, וכי הן מעולם לא פעלו לכך שהנתבעת תאמץ את הבן כחוק. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין כל בסיס משפטי אשר מכוחו ניתן לחייבה לשאת במזונותיו של הילד.
חיובו של אדם במזונות ילדיו הקטינים קם מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959 ("חוק המזונות"). הפסיקה החילה את חוק המזונות גם על ידועים בציבור, שלהם ילדים משותפים. כך, חוק המזונות נותן מענה לסוגיית המזונות במסגרת המשפחה המסורתית. אלא שבמקרה שלפנינו מדובר בשתי נשים, בנות-זוג חד-מיניות, ולכן לא ניתן להחיל עליהן את הדין האישי.
המקרה נדון בפני שופטת בית המשפט לענייני משפחה, אסתר ז'יטניצקי-רקובר, שבחנה את השאלה אם במקרה זה, שבו הדין האישי אינו נותן מענה לסוגיית המזונות, ניתן להטיל את החיוב מכוח דיני החוזים הכלליים.
לשם כך, בחנה ז'יטניצקי-רקובר האם חרף זאת שבין השתיים לא נחתם חוזה לחיים משותפים ושהנתבעת לא אימצה את הילד, התקיימו בין השתיים יחסים כאלה, שבמסגרתם הייתה קיימת התחייבות חוזית בנוגע למזונות הילד.
בקשר לכך, נציין כי מחויבות והתחייבות חוזית יכולה לקום ולהיווצר - בנוסף לחוזה כתוב וחתום - גם בעל-פה או בדרך של התנהגות.
עוד פרט מעניין ורלבנטי: לאחר הפרידה, הגישה הנתבעת לבית המשפט תביעת משמורת ואפוטרופסות על הילד הקטין. במסגרת התביעה טענה בת-הזוג לשעבר כי הקטין הינו בן משותף לה ולאם הביולוגית. מתביעתה זו יכול היה בית המשפט ללמוד על טיב הקשר בין הנתבעת לבין הקטין. תביעה זו אמנם נמשכה על-ידה, מאוחר יותר, אך זה קרה לאחר שהיא הבינה כי ייתכן שיהיה בה כדי להביא לחיובה בתשלום מזונות הקטין.
לאחר בחינת החומר שהובא בפניה, קבעה ז'יטניצקי-רקובר, בפסק הדין שיצא לאחרונה - כי "כוונת בנות-הזוג הייתה לגדל את הקטין יחד, ואכן הנתבעת הייתה מעורבת בכל הליך ההפריה, ליוותה, תמכה ועודדה; כשהתובעת העידה שלא הייתה נכנסת לתוך התהליך אלמלא הנתבעת".
לדברי השופטת, "מרגע לידתו של הקטין הייתה הנתבעת מעורבת בגידולו בצורה שווה לתובעת, שכן הנתבעת העידה, כי היא זו שטיפלה בו מרגע שהקטין חזר הביתה מהמסגרת החינוכית, ועד לשעה שבה הלך לישון. ומשכך, נוצרה התחייבות חוזית של הנתבעת כלפי הקטין וכלפי התובעת למלא את חובותיה כלפי הקטין, ובכללם חובת המזונות".
ז'יטניצקי-רקובר חייבה את הנתבעת להשתתף במזונותיו של הקטין, אף שאין מדובר בבנה-שלה.
במציאות של ימינו ילדים רבים מאוד גדלים במסגרות משפחתיות שונות ומורכבות. בעת פרידה חלה על ההורים, או על בני-זוג מכל המינים והסוגים, החובה לדאוג לטובתם של ילדים אלה ולשמור על זכויותיהם. יהא מבנה התא המשפחתי אשר יהא, המחויבות המשפחתית חלה על כל חבריו, אם מכוחו של הדין האישי ואם מכוח דיני החוזים הכלליים.
ניתן לברך על פסיקה ראויה זו, אשר התאימה את הדין הישראלי לשינויים החלים בחברה הישראלית. במציאות החיים המשתנה והדינמית שבה אנו חיים, ראוי שהמחוקק יעמוד בקצב השינויים ויחוקק חוקים שישקפו את רוח התקופה.
* הכותבת עוסקת בדיני המשפחה.