במהלך מסעה בן עשרות השנים בעולם הדוקומנטרי, ראיינה נורית קידר אינספור חיילים. שוב ושוב היא יושבת מולם, לרוב אחרי שכבר הזדכו על המדים, והם נזכרים, מדברים ובוכים ולא אחת היא בוכה איתם. היא ראיינה צלפים בסרט "אחת בודדת" וחזרה אל הדור שיצא מלבנון ב"מבוזבזים", ואת לוחמי מערכת "עופרת יצוקה" תיעדה בסרטה "בטון". הפעם, החיילים שאיתם שוחחה בסדרה "מלכוד 73", שהופקה על-ידי הרשות השנייה ותשודר ביום שבת בזכיינית רשת בערוץ 2 (22:30), הם ילדיה של מלחמת יום כיפור.
שיערם כבר אפור או איננו, והם היום האנשים שמנהיגים את המדינה - פוליטית, אקדמית או תרבותית. ועדיין, קידר מזהה במבטם ובדיבורם בדיוק את מה שהיא חשה מבניהם הצעירים בסרטיה הקודמים. "כולם הלומי קרב", היא פוסקת.
"כולם מגיעים לצבא עמוסי אדרנלין ורצון לעשות, ואז אחרי שנתיים, שלוש ולפעמים חמש, הם מבינים מה קורה סביבם. כולם גם מוצאים שם את הזהות שלהם, את הישראליות, בדרכם. ואז כשאני מגיעה אליהם, הם מתפרקים. מה שעבר עליהם בצבא פשוט יושב אצלם בראש כל הזמן. אלה תמונות שלא זזות ומלוות אותם לכל החיים".
- מצאת את זה גם היום בקרב לוחמי מלחמת יום כיפור?
"על אחת כמה וכמה במלחמה כזו, כשאתה לא מבין מה הולך סביבך. זה דור מאוד אבוד. לדעתי, הם כולם הלומי קרב, בדרך כזו או אחרת. גם אם לא קלינית. הם גם מדברים על זה".
- זה הדור שמוביל היום את המדינה.
"נכון. אנחנו מנוהלים על-ידי אנשים שהם הלומי קרב. כל הרעיון היה לקחת אנשים שהיו חיילים באותה תקופה והשפיעו במשך השנים על חיינו. מרואיינים בסדרה אנשים כמו רוני סומק, חיים רמון, מאיר שטרית, שאול מופז, פרופ' אריאל הירשפלד, עדנה מזי"א והם כולם באים ומספרים את הסיפור על האנשים שמקבלים למעלה את ההחלטות, ולמטה יש לא סתם בלגן, אלא צונאמי של בלגן. ההוראות מבולבלות, הכול יוצא מההקשר ואין לך על מי לסמוך פרט לחבריך שנהרגים לידך. כמות הרוגים עצומה, חוסר ודאות. איך אפשר לצאת מזה בסדר? והיום הם יושבים בבור ומקבלים החלטות על איראן וסוריה, לתקוף או לא לתקוף, וקשה לדעת האם ההחלטות נעשות היום אחרת".
- ניסית להביא לסדרה גם את ראש הממשלה בנימין נתניהו. למה זה לא צלח?
"ברגע שבלשכה לא ענו לי, אמרתי 'לא צריך'".
- לא שיתפו פעולה?
"דווקא שיתפו. לירן דן, ראש הלשכה, מאוד רצה והגשתי מסמך מפורט עם כל מה שהסדרה מכילה, ואז רגע לפני שקבענו תאריך, הם נעלמו. כמה כבר אפשר לחכות לראש הממשלה?".
- למה את חושבת שזה לא קרה בסוף?
"כי זה לא בראש מעייניו של ביבי. הוא כנראה מעדיף כתבת תדמית שבה הוא ואשתו מארחים ילדים ביום העצמאות, על פני סדרה שיש בה חשבון נפש אמיתי".
- את סבורה כי המלחמה, שבה לחם כקצין מילואים, השפיעה עליו?
"אני בטוחה שכן. אין לי ספק שהראייה הפוליטית שלו התגבשה שם. היו כמה מרואיינים כאלה בסדרה ובהם השר אורי אריאל, שתכנן לצאת לטיול בחו"ל אבל אחרי הצבא נמשך להקמת התנחלות במסגרת גרעין מעלה אדומים. הצורך לעשות משהו, להקים מחדש, להזיז את הסדר הישן".
התקציב: כמיליון שקל לעבודה של שנה
הרעיון לסדרה, בת שלושת הפרקים, שהופקה יחד עם מוש דנון, הגיע מד"ר אמיר מרמור שביקש למפות, לראשונה, את מה שכולם מדברים עליו ללא הרף - זה שמלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה אנו מציינים 40 שנה להתרחשותה, שינתה את החברה הישראלית ללא היכר.
- יש הרבה ביקורות על כך שהעיסוק התקשורתי במלחמה מוגזם. מה דעתך?
"יכול להיות, ועדיין העיסוק הזה הביא לעומק שלא ראינו עדיין. העיסוק אולי נראה מוגזם לדור הצעיר שקשה לו להבין את נקודת השבר הזו. בני ה-30, מה הם בכלל מבינים?".
- כמה כסף הושקע בסדרה?
"לא מספיק. הרשות השנייה השקיעה 1.1 מיליון שקל כולל מע"מ, לעבודה של שנה".
- איך זה להיות היום יוצר דוקומנטרי בארץ?
"קשה. מצד אחד תמיד יהיו חבר'ה צעירים שיוציאו מצלמה ויתחילו לצלם את אימא או את הסבתא שלהם כי 'יש לה סיפור חיים מעניין'. אז אתה רואה הרבה סרטי משפחה כאלה. אבל אם אתה באמת רוצה להשקיע בתחקיר, בצילום ובעריכות כמו שצריך, אז קשה מאוד, כי התקציבים מתכווצים, ובעיקר אין ביקוש".
- למה לא?
"הנה, עשיתי עכשיו סרט שנקרא 'משפטי חיים', שזכה בפרס בפסטיבל ירושלים, והוא עוסק בבנו היהודי של מחבל פלסטיני. נראה לך שזה מעניין את ערוץ 2? למה הוא צריך לקנות סרט כזה? המזל שלנו, היוצרים, הוא שיש את yes דוקו ואת ערוץ 8, וזהו. זה קושי שקיים בכל העולם, אבל אתה נאבק. מתחיל כל פעם מהתחלה ומגיש תסריט למכרזים ולקרנות ומתמודד מול 300 אחרים".
- בעבר, במסגרת עבודתך בקשת, יצרת סדרות כמו "השמן עם הסוני" שבה ירון לונדון מסייר בין אתרים היסטוריים בארץ ומספר את סיפורם מנקודת ראותו. למה אין שם דברים כאלה היום?
"כי הכול צריך לעבוד מהר מהר. אין כבר סבלנות לשבת שעה ולהתעמק".
- הריאליטי תפס לדעתך את המקום של הדוקו?
"כן, הריאליטי חושב שהוא דוקומנטרי, וזה פשע. זילות של יצירה דוקומנטרית. אני יכולה לשים מצלמה בכל מסעדה ובית ולהגיד שזה דוקו. העולם מחפש סיפורים טובים אמיתיים ולכן הוא בא ומתעניין שוב בדוקו הישראלי, כמו 'שומרי הסף'. הקהל צמא לזה. בשבת הייתה הקרנה לסרט שלי בסינמטק בת"א, והתרגשתי לראות 150 איש קונים כרטיס ומתרגשים".
"אני נורא מיואשת"
קידר החליטה לנקוט בסדרה שיטה אמנותית מיוחדת, בהשראת היוצר האמריקאי קן ברנס, העומד מאחורי הסדרה "המלחמה" על מלחמת העולם השנייה. בסדרה שזורים כ-1,500 צילומי סטילס מהמלחמה ומהתקופה אחריה, מרביתם נדירים, שנבחרו מבין כ-3,000 תמונות שנאספו על-ידה בעזרת חברים ששמעו על הפרויקט. "הגעתי לאנשים - מקצועיים וחובבים - בכל רחבי הארץ, זה עבר מפה לאוזן. שמעתי שיש תמונות בארכיון צה"ל ומצאתי שם 3 תמונות שלא ראיתי כמוהן", היא מספרת. בהן, היא מגלה תמונה של שתי גופות חיילים ישראלים, שרק רגליהן מבצבצות מתוך השמיכה שמכסה אותן. "למחרת באתי לקחת את הדיסק שעליו צרבו לי את התמונות ואז אמרו לי 'את לא יכולה לקבל את תמונות ההרוגים'. שאלתי 'למה?' ואמרו לי 'כי תהיה לזה השפעה רעה על המורל של העם'".
- ואת זה אומרים לך היום ב-2013. ויתרת?
"ודאי שלא, ואכן קיבלתי את התמונות. אבל עדיין הרגשתי מזעזע כשהתקשרתי לאורון הדר, העורך (טלי הלטר שנקר ערכה את התוכן וטלי גולדנברג ערכה את אחד הפרקים, ל"א) ואמרתי לו 'אתה לא מאמין! תמונות של שני הרוגים!'. מצד שני, משהו איתי לא בסדר אם אני שמחה שיש לי כאלה תמונות".
- אחרי כל הסרטים שעשית, ואחרי הסרט הזה, את אופטימית לגבי המדינה?
"לא. אני נורא מיואשת. כשאתה יושב ומלקט את הראיונות ואת אלפי התמונות האלה, אתה לא יכול לצאת אופטימי. אתה אומר, לא יכול להיות שאני חי במדינה הזאת, שהדברים עוברים עליך במין טירוף כזה, שאין לך רגע אחד לחשוב, לעכל, להפנים, לספוג, כי מיד באה לך מכה חדשה. זה כמו נהר שוצף".
- זו סדרה פוליטית?
"ברור. אי-אפשר אחרת".