אם אתם מובטלים בני 40 עד 50 רוב הסיכויים שהקושי שלכם למצוא עבודה לא קשור למספר השנים שאתם מסתובבים על כדור הזה, אלא למה שעשיתם או לא עשיתם בשנים האלה, חד משמעית!
אתם שואלים איפה נולדה התפיסה שהגיל אשם? כרגיל, בתקשורת. כל טמבל שמתנדב ליילל שהגיל "הורג" אותו ימצא שם אוזן קשבת, רצוי טמבל עם כמה תארים. הבכי הזה מצטלם נהדר, מעורר הזדהות עמוקה, שלא לדבר על איך שהסיפור הזה מתיישב בול על הקונספט החם של השנים האחרונות ('המחאה החברתית'). כמובן שעדיף הייטקיסט מובטל אם כי גם רואה-חשבון, עורך-דין, כלכלן או סתם מהנדס אזרחי זה בסדר, העיקר מעמד הביניים. אף אחד לא טורח להציץ לרגע בקורות החיים של הנ"ל, אולי יש שם הסבר אלטרנטיבי לגיל. מספיק שהמהנדס 'עובר מצלמה', ממש לא מעניין מה הוא עשה ב 20 השנה מהאוניברסיטה ועד הלום.
מהנדס עם מיתוג של עב"מ
קחו למשל מהנדס תעשיה וניהול בן 47 שמובטל שנה. הוא מאשים את הגיל, עיוור לחלוטין לבעיה האמיתית: אין לו את הדבר הכי בסיסי בקריירה - זהות מקצועית. אי אפשר להבין מה המקצוע שלו. ולהלן הקריירה שבנה: מנהל פרויקטים, מנהל מערכות-מידע, סמנכ"ל תפעול, מנכ"ל חברת ייעוץ, מנהל פרויקטי בניה, בעל חברה, מנהל תפעול, פרוייקטור. רבותי זו לא קריירה, זה גהינום. אין טעות שהמהנדס המוכשר הזה פסח עליה.
הוא קיפץ בין תחומים, דילג בין מקצועות ותפקידים, עלה וירד במעלה הסולם הארגוני, עשה יותר מידי קדנציות קצרות מידי, לא החליט אם הוא עצמאי או שכיר, שלא לדבר על החברות בהן עבד. הוא אמנם התבגר במהלך השנים אבל זו רק תופעת לוואי ניטראלית, לא הגורם להיותו מובטל. שלא ביודעין הוא ריסק את התדמית המקצועית והניהולית שלו, חיסל כל סיכוי להיתפס מומחה במשהו, מיתג את עצמו כעב"מ. פלא שהוא לא מגיע לראיון עבודה? השוק לא יודע לאיזו משבצת לדחוף אותו.
אז לא קשה למצוא עבודה בגיל 40 פלוס? הכל המצאה של התקשורת? בוודאי שיותר קשה אבל לא בגלל הגיל, בגלל הפירמידה. מטבע הדברים פרופורציית המנהלים בקבוצת הגיל הזו יותר גבוהה והיא לבדה מסבירה את מרבית התופעה. קשה יותר למצוא תפקיד ניהולי, קושי שהולך ומתעצם ככל שתפקיד המטרה בכיר יותר, ואיתו משך הזמן עד שמוצאים עבודה.
לעומת זאת בתפקידים לא ניהוליים המצב של בני 40 עד 50 אינו כצעקתה. מי שמנהל קריירה סבירה ומצליח לבנות לעצמו גזרת מומחיות ברורה הוא בהחלט מצרך מבוקש במגזר העסקי. השוק לא עד כדי כך מטומטם לוותר על עובדים כאלה, הוא לא יכול להתקיים בלעדיהם. הם רק צריכים להוכיח (כל יום מחדש) שהם שווים את ההשקעה, את השכר היותר גבוה יחסית לעובדים פחות מנוסים ויותר זולים. מה שמעביר אותי לאגדה אורבאנית נוספת הגורסת שבני 40 פלוס וסטודנטים שזה עתה סיימו ללמוד מתחרים על אותן המשרות. האיוולת הצרופה הזו מושמעת תחת כל עץ רענן מבלי שאף אחד יעצור לשנייה ויגיד "תרגיעו, זה לא הגיוני".
אין בעיה בלי פתרון
אני לא מתעלמת מהתחרות הקשה, גם לא מהעובדה שלבני 40 וצפונה היו יותר שנים (ויותר סיכויים) לטעויות קריירה ולפגיעה במיצוב המקצועי, אבל מפה ועד להעביר את האחריות לשוק המרחק גדול. התפיסה הזו רק תרחיק אתכם מהתפקיד הבא ותאריך את משך הזמן שתיוותרו מחוץ לשוק העבודה, תוך דלדול מתמשך בערך השוק שלכם. הבשורה הטובה היא שכמעט בכל המקרים יש פיתרון, כולל אנשים שחצו את החמישים, אלא אם מדובר בטמבל אמיתי.
גם ידידינו המהנדס יצליח לחזור לשוק, הוא רק צריך למתג עצמו מחדש. "לנקות" את הקריירה שלו מכל רעשי הרקע, לבנות לעצמו הגדרת מקצוע ברורה וליירט את התפקידים הרלוונטיים בלבד. אסור לו להמשיך ולהתפרש על גזרה רחבה מידי, הוא חייב להתמקד אך ורק בתחום בו הסיכוי שהשוק יקנה את "המוצר החדש" הוא הגבוה ביותר (גם במחיר הויתור על כס המנכ"ל). זו המשמעות של מיתוג מחדש, ולא שום דבר אחר.
הכותבת היא מומחית לניהול קריירה. לתגובות: orna@rudi-cm.com