ב-66 שנותיה הוכיחה ישראל שכדי להימשח לראש ממשלה, על המועמד להיות יו"ר תנועת העבודה או הליכוד. למעט אפיזודה חולפת אחת קצרה מאוד של קדימה - ששורשיה נטועים עמוק בליכוד - כל ראשי הממשלה, החל מבן גוריון, דרך ברק, בגין ורבין וכלה בנתניהו, עמדו בראש אחת משתי המפלגות ההיסטוריות האלה.
אפשר לשער שהתיזה הזו לא תאומץ על ידי יאיר לפיד שמאמין שבאמצעות מפלגת מרכז אפשר לכבוש את היעד. רק ההיסטוריה תלמד אם 19 מנדטים הם תקרת הזכוכית שלו, אבל על פי מצבו בסקרים ומעיון בספרי ההיסטוריה לא קשה להבין שאם כל מה שיש לו בשק זה קצת יותר מעשרה מנדטים, יהיה לו קשה לזכות בראשות ממשלה.
את מה ששר האוצר עוד לא הפנים, שר החוץ הנכנס כבר שכח. ומכיוון שככל הידוע אביגדור ליברמן לא מתכוון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה בשנים הקרובות, לא נותר לו אלא לפזול קשות אל עבר תפקיד יו"ר הליכוד.
אחרי למעלה מעשור שבו סחב על גבו חטוטרת של חשדות ואישומים, כמעט לראשונה בחייו הציבוריים משוחרר ליברמן מכל מועקה אישית משפטית. הוא עוד לא בשל להסתער קדימה. הוא רוצה לעשות קודם ריסטרט. להטעין את הבטריות. יש לו הרבה סבלנות. הוא איש עם עצבים של ברזל.
ליברמן מאתחל את הקריירה הפוליטית שלו. לא מהתחלה, אבל מהאמצע. הוא יבנה את הכוח הפוליטי שלו כשהוא משוחר מעננות, משפטים, חשדות וחקירות. השאלה איך הוא יתפקד ללא ההנאות האלה. מצד אחד, הן הכבידו כאבן ריחיים על צווארו. מצד שני, הן הפכו אותו לחד, דרוך, ערני, קשוב וגם תרמו לא מעט לתחושת הנרדפות שלו. ברור לגמרי שעכשיו הפופולריות שלו תנסוק בעקבות הזיכוי, השאלה מה יהיה עוד חצי שנה.
בשלב הראשון הוא ילקק את הפצעים ומתמקד בבקרת נזקים. ליברמן רוצה ללמוד ולהפנים אילו שמות ביצעו בו החקירות והמשפט, ולקחת את הזמן להתאוששות. בשלב השני הוא יתרכז בתחום הפוליטי, גם שם נגרמו לו נזקים לא קטנים. לפני שינסה לכבוש בסיסים אחרים ינסה ליברמן לבסס את בסיס העוצמה הפוליטי שלו.
קודם כל הוא יחזק את ישראל ביתנו, אחר כך ינסה להעמיק את האחיזה בליכוד, שהוכחה כחזקה, אולי לא בקרב המצביעים אבל כן בקרב חברי הכנסת והשרים, שאותם הביא כמעט במלואם להביע תמיכה פומבית במשה ליאון. גם התחרות שעשו אתמול שרי הליכוד מי יברך אותו ראשון וכמה מעומק הלב והנשמה הברכה הזו תצא (גם אם היא מלווה באצבע משולשת מאחורי הגב), מוכיחה שיש לו אחיזה בסיעה. עכשיו הוא גם צריך לכבוש את השטח.
הבחירות המתקרבות
נתניהו לא יודע עדיין אם לבכות או לצחוק, אם זה טוב לו או רע לו. אם עדיף לו ליברמן מורשע, אם כי גם אריה פצוע יכול באיבחה אחת לפרק את הממשלה והקואליציה; או ליברמן מזוכה שהאינטרס שלו הרבה יותר גדול בקיום, או באי קיום, הממשלה. כרגע הכי דחוף לו למסמר את מעמדו של שר החוץ שלו לפני שליברמן יתחיל להתחזק ולהרים ראש. גם ככה יו"ר ישראל ביתנו מחובר לכל שרי הליכוד לא פחות מתניהו, אולי אפילו יותר.
לא יעזרו כל ההכחשות של מקורביו של ראש הממשלה, אבל בלוח הזמנים הפוליטי הערכת העבודה היא שבחצי שנה הקרובה יתקיימו בחירות מקדימות לראשות הליכוד. מי ששוחח עם נתניהו התרשם שיש לו כוונה ברורה ובשלות מספקת להקדים את הפריימריז לראשות המפלגה, השאלה היא רק מתי: ינואר, פברואר או מרץ הבא, עד שנתניהו יוכתר מחדש ליו"ר התנועה ומועמדה לראשות הממשלה. זה רק עניין של זמן.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה נתניהו תוהה ומתלבט, מהרהר ומערער וסוף מוציא הודעה על הקדמת הבחירות ועל תאריך שהוא כל כך סמוך להודעתו, כל שאף אחד לא יוכל להתארגן להתמודדות ראויה מולו. נתניהו הוא איש של הרגלים. אין סיבה שהפעם יתנהג אחרת.
אין ספק שזיכויו של ליברמן רק חיזק את הרעיון הזה שהתבשל במוחו של נתניהו כבר כמה חודשים. עד אתמול לא היה מי שקרא תיגר אמיתי על מנהיגותו של ראש הממשלה, כיו"ר הליכוד, כמנהיג המחנה הלאומי. מכיוון שלנתניהו אין כל תכניות לעבור מהבית ברחוב בלפור למשכן הנשיא - לפחות לא בשנים הקרובות - הוא מזדרז לקבע את מעמדו כמנהיג הימין, כשהוא מאותת לליברמן, לנפתלי בנט, ולמה שהוא מכנה הדיאדוכים (גדעון סער, סילבן שלום, ישראל כץ ובוגי יעלון) היורשים הפוטנציאליים שמקדימים את זמנם ורואים עצמם מועמדים לרשת את כיסאו. המסר מקריית הממשלה נהיר: אני עוד פה ואני לא מתכוון ללכת לשום מקום.
הקדמת התהליך הזה היא עניין לא פשוט. חוקת הליכוד קובעת בחירות לראשות המפלגה חצי שנה לפני הבחירות הכלליות, וכדי להקדימן בשלוש שנים לפחות, יאלץ נתניהו לצאת לקרב במרכז הליכוד. הבעיה המרכזית שלו היא שהוא יו"ר הליכוד בתואר, אבל לא בפועל. הוא לא יודע להעריך את ההתנגדות הפוליטית העצומה שתהיה לו במרכז ובמוסדות התנועה, הוא לא לוקח בחשבון את הזרמים העצומים שעלולים להפוך לצונאמי כשיביא לוועידה את הקדמת הפריימריז, כמו גם את איחוד המפלגות עם ישראל ביתנו.
ההתנגדות לאיחוד המפלגות גדולה יותר בליכוד מאשר בישראל ביתנו. זה כולל גם את השרים, וגם את השטח הליכודי, לאורכה לרוחבה של השורה. לנתניהו צפויים מאבקים פנימיים קשים לא פחות קשים מאלה שצפויים לו בחוץ מול האמריקאים והאירנים.
הוא עוד יזיע. נתניהו משתדל לא לעסוק בעניינים הפוליטיים. זה לא מעניין אותו. הוא סבור שאין לזה משמעות, אבל ראש הממשלה אולי מפספס, כי אם הוא יהיה חלש מבפנים, זה גם יקרין החוצה, מאמריקה ועד לתוך תוככי הקואליציה.
אם עד היום התקשנו להבין את אישיותו המורכבת ולצפות את התנהלותו כעת נקבל החידה הליברמנית במינון פורטה. אף אחד עדיין לא יודע מה הוא באמת רוצה, להתאחד או להיפרד מהליכוד. כדאי לעקוב אחרי ההתבטאויות שלו בשבוע הבא אחרי השבעתו לשר חוץ ביום שני במליאה.
בשבועות האחרונים הוא התחיל לאותת, בעיקר באמצעות הזרוע המבצעת שלו, פאינה קירשנבאום, שנשלחה לחזית ואמרה שישראל ביתנו מעוניינת לפרק את האיחוד הפרלמנטרי. מאז הזיכוי היא לא דיברה על זה. גם הוא לא. למרות שהמוטו של ליברמן הוא "מילה זו מילה", לא שמענו ביממה האחרונה חזרה על המילים מלפני שבוע ושבועיים, על פרימת השותפות הזו.
על דבר אחד בטוח אפשר להמר: הקואליציה של נתניהו תהיה עכשיו יציבה הרבה יותר. לאיש היחיד שיכול לזעזע אותה לא קוראים ליברמן, אלא ג'ון קרי.