אחת האמירות הפזיזות ביותר שנאמרו בשבוע האחרון, משכבשה פרשיית הזמר/ים והקטינה/ות/סמים את הכותרות, הייתה הדרישה לבטל את המושג "צו איסור פרסום".
הנחת היסוד לפיה רשת האינטרנט הפכה את חיינו וייתרה כלים משפטיים בסיסיים, היא בעיקר מסוכנת. נדמה שיש נטייה לדרוש מהמוסדות המקובלים - מערכת החוק, המשפט, הממשל והתקשורת - לקבל בהכנעה את הקוד שכופות על חיינו הרשתות החברתיות. קוד שנהגה בידי המון משולהב, שמונחה על-ידי רגש ואינסטינקטים - כדרכם של המונים - וחף כמעט לחלוטין מאמות-מידה אתיות או מוסריות.
זה לא רק דמו של אותו זמר שמותר ברשת. ייתכן שהוא חף מפשע וייתכן שעוול - ואז אכן מרכיב העונש היום מצוי בפומביות האינטרנטית.
מדי יום מתבצעים פשעים ברשתות החברתיות וברשת האינטרנט בכלל. הקטנים שבהם קשורים בהפרת צווי בית משפט. הנפוצים שבהם קשורים בחדירה לפרטיות, בהונאות ובחזרה לפרשה - לא מעט בפדופיליה. גברים מבוגרים עושים שימוש אקטיבי וידוע ברשתות החברתיות כדי לצוד נערות צעירות (הדגימו זאת אתמול בצורה מצמררת הכתבות דפנה ליאל ואדוה דדון בחדשות ערוץ 2).
הפשע, בעיני החוק, מתחיל רק כשהוא מתחיל מחוץ לגבולות הווירטואליים. כשהבנות שלכם מוטרדות וממוששות בידי זרים במתחם הפרטי הרחב שלהן, אין לכם על מי לסמוך אלא על בינתן ועל הערכים שספגו מכם. הן לבד שם.
זה כבר אפילו לא רק הפייסבוק, שהולך ומזדקן. מרגע שההורים והמורים נכנסו לשם, חמקו הילדים ובני-הנוער לחיקו האפליקטיבי של הוואטסאפ. אתם שמציצים ומחטטים בעמודים הפרטיים של ילדיכם, אל תטעו לחשוב שתקבלו שם את כל התשובות. הם סחבו איתם אל קבוצות הוואטסאפ את כל ענייניהם השבריריים.
הגיע הזמן להכיר באינטרנט
לבני-הנוער היום אין את פריבילגיית ההימלטות מטרדות הגיל שלהם אל הבית, בסופו של יום הלימודים. זכות המקלט הזו עוד עמדה למי שמבוגרים מהם בפחות מעשור. ההצקות, הרדיפות, הקטטות והחרמות הולכים איתם היום בטלפון הנייד אל החדר, מאחורי הדלת הנעולה.
אנחנו יכולים להתדפק ולדרוש רגעים נטולי מסכים, אבל השליטה כבר מזמן לא בידי ההורים. אי-אפשר לעצור את הזירה השוקקת בה הם חיים. אבל אפשר להציב בה כוחות שיטור - וזו המשימה של הרשויות.
פייסבוק הוא רחוב. פתוח, פרוץ, מאוורר ודמוקרטי. כל אחד יכול לצעוק בו ולהאיר פינות אפלות. הדיונים בו הרחיבו באופן מדהים את חופש הביטוי ואת האפשרות של כל אדם להביע את עצמו. אבל גם ברחוב שמחוץ לבתינו יש חוק, יש כללים, וכיום הרשויות בישראל מפקידות בידי מארק צוקרברג את האחריות לנסחם.
זה לא אופנתי להגיד שצריך להגביל את הרשת או את הטכנולוגיה, בטח שלא בעיתונות. זה לא מעודכן. סחי. מיד עולה המילה "צנזורה" ודמויות צבאיות חמורות-סבר ממשטרים אפלים צועדות בזיכרון, מחרימות הארד דיסקים. אבל החברה שלנו הגיעה לצומת מכריע שבו צריך לקבל החלטות באשר לעד כמה רחוק ניתן לטכנולוגיה לנהל את חיינו. אנחנו מאבדים שליטה.
החקיקה הפלילית, הענישה ומידותיה, הצווים שמוציאים בתי המשפט, צריכים להכיר כולם בנוכחות של האינטרנט. זה משפט שהיה צריך להיכתב כבר לפני עשור. ההדר הכחול של פייסבוק לא צריך להפוך לחומה המגינה על העבירות שנעשות בגבולותיו.
אם יוצא צו איסור פרסום "בעולם האמיתי" - כדי להגן על קורבן ואולי גם על אדם חשוב - יואילו המפרים אותו להגיע בזה אחר זה אל אולם בית המשפט. ואם גבר רק פונה לנערה באופן שעשוי להיחשב מיני, עליו להסתכן בהעמדה לדין.
אלה לא דרישות חשוכות או אנטי-ליברליות, אלה הערכים הבסיסיים עליהם בנינו עד כה את חיינו. ואם החיים השתנו, זה לא אומר שצריך לשנות את הערכים.