כולם ידברו עכשיו על האתגרים הרציניים העומדים לפתחו של פרקליט המדינה החדש, שי ניצן. איש לא ידע לפרוט את הדברים לעניינים קונקרטיים, למשימות של ממש. ולא במקרה. הפרקליטות חסרה יותר מכול מה שמכונה "רוח המפקד", וזה יותר גדול ומשמעותי מכל משימה אחרת.
גילוי נאות: אמרתי היכן שאמרתי בפומבי כי שי ניצן אינו האיש המתאים לתפקיד. אני עדיין סבור כך. אבל במקומותינו מקובל, ובצדק, לכבד את הנבחר ולהעניק לו לפחות הזדמנות.
אמר לי פעם עורך דין, שמונה לשופט, שהשינוי במעמדו הביא גם לשינוי בחייו. הוא לא יחצה רמזור באור אדום בארבע לפנות בוקר בצומת של קיבוץ. גם אם איש לעולם לא יראה. ייתכן כי ניצן פרקליט המדינה לא יהיה ניצן של לפני כן. הוא יהיה מוקפד הרבה יותר. אחרי הכול, עכשיו הוא רוח המפקד.
בשנים האחרונות התקבלו החלטות מחורבנות בפרקליטות. כתבי אישום בפרשות שנחזו להיות חשובות מבחינה ציבורית, הסתיימו בזיכויים ובזיכויים-למחצה, ובמילים אחרות בהפניית אצבע מאשימה כלפי התביעה על היעדר שיקול-דעת חזק. יותר מדי כספים של משלם המסים הוצאו כדי לרדוף אחרי האנשים הלא נכונים.
בפרשות אחרות נראה היה כאילו הפרקליטות נטולת עמוד-שדרה, מה שהזמין עתירות לא סימפטיות לבג"ץ, שאף אם נדחו, הותירו רושם של בוקה ומבולקה בתוככי התביעה הכללית. כך בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב, וכך גם בעניינים אחרים.
גם סנגור, גם קטגור וגם שופט
כן, לתפקיד הזה צריך ביצים. ביצים גדולות. ואין בכך כדי לרמוז שאישה אינה מתאימה לכך. להיפך. אבל ביטוי אחר יחמיץ את המטרה. כל ניסיון ליפות את הדברים ייחשב למכבסת-מילים, משום שאין בכיסו של פרקליט כלשהו התחייבות מלכתחילה כיצד יראה ויפרש בית המשפט את מה שנתפס בעיני תובע כעניין חמור ביותר המצדיק כתב אישום או קל-ערך עד שאין בו עניין לציבור. הדברים נכונים עשרות מונים כאשר מדובר בניתוח ראיות בתיק, שהאחד מוצא שם עולם ומלואו, והשני לא רואה שם דבר, ובוודאי לא סיכוי טוב להרשעה.
אני מבקש לומר באותה נשימה היפוכם של דברים ממש. ישראל לוקה בתסמונת חריפה של הרשעות-יתר. המשפט הפלילי הפך כמעט לפלסתר. לעיתים נדמה כאילו כל שעל הפרקליטות לעשות הוא לגבש כתב אישום, ובית המשפט כבר יעשה את כל השאר. זה רע. רע מאוד.
התופעה מטילה על הפרקליטות אחריות יוצאת דופן. היא אינה נדרשת להחליט רק אם להוביל את עניינו של חשוד כלשהו לפתחו של בית המשפט, אלא גם לעסוק בשאלה אם ראוי שיורשע. הדברים קשים ונוקבים.
במובן מסוים, ניצן זכה בתפקיד שבו הוא ישמש גם כסנגור, גם כקטגור וגם כשופט. אפילו אם מלאכת התליינות נופלת כולה על בית המשפט, במשפט הפלילי נוסח ישראל, פרקליט המדינה הוא לפחות מי שמוביל אל הגרדום. ועוד לא אמרנו מילה על שנים רבות של עינוי דין שבהן עוסקת התביעה בהתחבטות ובהתלבטות אם לגנוז חקירות משטרה או להביאן בפני בית המשפט. הסיפור הזה רחוק מלהיות תקין או ראוי. ניצן יהיה חייב לעצמו, לפרקליטות ואפילו לנו, התנהלות אחרת.
לא נכון יהיה לומר שפרקליט המדינה היוצא משה לדור לא הותיר אחריו מאומה. הקוד האתי של הפרקליטות, שכונן בימיו, חייב יהיה להפוך למאגנה-כרטה, שהכול מצייתים לה. כאשר אני מופיע בבית המשפט כסנגור, אני מייצג את עניינו של הלקוח. אני משתדל לייצג גם את עצמי. כאשר תובע מתייצב שם - הוא מייצג את כולנו, אפילו אותי.
לפרקליטות אין פררוגטיבה להיות פחות ממופתית. ניצן יהיה חייב לשנן את העיקרון הזה בפני אנשיו. כאשר הם יטיחו בו שאף הוא סטה לעיתים מהשורה, לא תעמוד לו כל ברירה אלא להכות על חטא ולעמוד על חובתו לייסד דור של פרקליטים טובים יותר. טובים ממנו. פחות מזה אי-אפשר.