האם דירה שניתנה במתנה תוך השארת חלק מהזכויות אצל נותן המתנה עד מיתתו היא מתנה תקפה או שמא היא בטלה בשל היותה מתנה מחמת מיתה?
המדובר בשאלה משפטית חשובה שעולה לעיתים קרובות במסגרת הסכמי מתנה וזו השאלה שעלתה, בין היתר, בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.
התובעים הינם ילדיו של המנוח מאשתו הראשונה. המנוח נפטר בשנת 1994 והותיר במסגרת צוואה את דירת המגורים למ' - אשתו השנייה. בצוואה נקבע כי מ' הינה היורשת הראשונה ולאחר פטירתה תעבור יתרת הרכוש לשני ילדיו (התובעים). אלא שהגורל רצה אחרת. מ' הכירה את הנתבע במסגרת שיפוצים שערך בדירתה כאשר מ' הייתה בת 68 ואילו הנתבע היה בן 38 בלבד. הקשרים בין מ' לנתבע התהדקו ואף שתי בנות הדוד של מ' העידו כי הנתבע היה בן זוגה במובן האינטימי. כתוצאה מיחסים אלה חתמה מ' על הסכם בו העבירה לנתבע את הדירה במתנה ללא תמורה. בצד הסכם מתנה זה חתמו השניים על הסכם נוסף למניעת עסקה שבמסגרתו נקבע כי מ' תישאר לגור בדירה כל ימי חייה והנתבע התחייב שלא למכור את הדירה ו/או לבצע כל טרנסקציה ו/או לשעבד ו/או להעביר את הדירה לצד ג', ולהשאירה במצבה המשפטי כפי שהיא ביום חתימת ההסכם.
הדירה נרשמה על שם הנתבע בטאבו ובמקביל נרשמה הערת אזהרה לטובת מ' על הימנעות מביצוע עסקה בהתאם להסכם שנכרת בין מ' לנתבע. כשנה לאחר ביצוע העסקה ורישום הערת האזהרה נפטרה מ' ממחלה נדירה שהתגלתה בגופה.
התובעים טענו, בין היתר, כי מתנת הדירה בטלה בשל העובדה שהמתנה עקפה את ההוראות הקבועות בצוואת המנוח. לטענתם רצה המנוח, כי לאחר מות מ' תעבור הדירה אליהם ולפיכך מכירת הדירה לנתבע מנוגדת לצוואה. בנוסף טענו התובעים כי אף על פי שהדירה נרשמה על שם הנתבע עוד בחייה של מ', כוונת הצדדים הייתה שהבעלות בפועל תועבר לנתבע רק לאחר מותה של מ' ומשכך המתנה בטלה מכוח חוק הירושה הקובע כי מתנה מחמת מיתה - בטלה.
בית המשפט דחה את שתי הטענות הללו. לגבי הטענה הראשונה נקבע כי אמנם ציין המנוח בצוואתו שלאחר מות מ' תעבור יתרת הירושה לשני ילדיו אך כיוון שהמנוח לא הגביל את מ' בצוואתו לעשות בדירה כרצונה הרי שמ' הייתה רשאית להעביר את הדירה לנתבע. יתכן שהענקת המתנה לנתבע הייתה בלתי מוסרית לאור צוואת המנוח, אך אין בכך פגם משפטי לאור חוק הירושה הקובע כי היורש הראשון "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון...".
לגבי הטענה השנייה קבע בית המשפט כי במקרה זה לא מדובר במתנה מחמת מיתה אלא במתנה רגילה. אמנם נקבע בהסכם בין מ' לנתבע כי הוא אינו רשאי לערוך כל עסקה בדירה עד יום מותה ללא הסכמתה ומעבר לכך מ' הייתה רשאית לגור בדירה כל ימי חייה, אך מנגד מכוח אותו הסכם נשללה ממ' - נותנת המתנה, הזכות למכור את הדירה; לפי בית המשפט, עצם שלילת זכותה של מ' למכור את הדירה הפכה את המתנה למתנה מחיים ולא למתנה מחמת מיתה.
אציין, כי קביעה אחרונה זו של בית המשפט אינה נקייה מספקות. ראשית, לא ברור מפסיקה זו, מה היה הדין אם במסגרת הסכם המתנה הייתה נשללת ממ' הזכות למכור את הדירה אך מנגד הייתה נשללת מהנתבע לא רק הזכות למכור את הדירה אלא אף הזכות לגור בדירה עד יום מותה של מ' (ויודגש כי במקרה הנוכחי לא נשללה מהנתבע הזכות לגור בדירה)?
שנית, במקביל לפסיקת בית המשפט במקרה דנן, קיימת פסיקה שלפיה, די בהתחייבות מקבל המתנה שלא למכור ו/או לשעבד את הנכס עד יום מותו של נותן המתנה, כדי להפוך את המתנה למתנה מחמת מיתה שהינה בטלה. לפי פסיקה זו, לא היה ניתן תוקף להסכם המתנה בין מ' לבין הנתבע.
משיקולי מדיניות נראה כי העמדה שנקט בית המשפט במקרה דנן היא ראויה בשל העובדה שפסיקה זו מאפשרת לנותן המתנה מחד גיסא לשמור על זכויותיו בעודו בחיים (על ידי שלילת זכותו של מקבל המתנה למכור את הנכס בחיי הנותן) ומאידך גיסא אין המתנה הופכת בעקבות כך למתנה מחמת מיתה. בנוסף, משקפת פסיקה זו את עמדת בית המשפט העליון שרמזה במספר מקרים כי הרציונלים השוללים מתנה מחמת מיתה אינם חזקים, ואף פוגעים באופן לא מוצדק בחופש החוזים המהווה עקרון יסוד בדיני חוזים.
ד"ר רוני רוזנברג, מומחה לדיני חוזים ולמשפט פלילי, חבר סגל בפקולטה למשפטים במרכז האקדמי כרמל ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן
ronirosenberg@gmail.com