מקבץ ההודעות לעיתונות מטעם משטרת ישראל בחודשים האחרונים חרג מזמן מגבולות הטעם הטוב וההתנהלות הראויה של גוף ממלכתי. החל בהתנצחויות קטנוניות עם עיתונאים, עבור במסע יחצ"ני חסר בושה למפכ"ל יוחנן דנינו וכלה באיומים מוסווים כלפי כלי תקשורת שיעזו לכתוב את מה שהמשטרה מבקשת שלא ייכתב.
בתוך אלה בלטה בקיצוניותה ההתייצבות לצדו של תת-ניצב אפרים ברכה, בימיה הראשונים של פרשת הרב יאשיהו פינטו.
"אנו דורשים מכלי התקשורת להימנע מלהזכיר את שמו של תנ"צ ברכה בהקשר החשדות הנבדקים כעת", הודיעה המשטרה לפני 5 שבועות, עם פרסום החשדות נגד ניצב מנשה ארביב. "תנ"צ ברכה מעורב בפרשת פינטו כגורם מוביל בחקירה ולא כחשוד, ואנו דורשים לא לטשטש את הגבולות בין שתי החקירות וליצור הכללה שכולה הוצאת דיבה".
אפשר להבין את המניע של המשטרה בהתייצבותה המוחלטת מאחורי ברכה, האמור לשמש עד מרכזי נגד פינטו, אם כתב האישום נגד הרב אכן יגיע בסופו של דבר לבית המשפט.
כתב האישום נגד פינטו נעוץ הרי בניסיונו לשחד כביכול את תנ"צ ברכה, וזה - על-פי סיפור המעשה של המשטרה והפרקליטות - מעולם לא קיבל טובות הנאה כלשהן מפינטו או מאנשיו, ותחת זאת מיהר בהזדמנות הראשונה שהוצעו לו שלמונים, להודיע על כך לממונים עליו.
אלא שהמאמץ המערכתי האדיר לשמר את דימויו הבערך-נקי של ראש יאח"ה, היחידה המשטרתית האמונה על חקירת שחיתויות ועבירות צווארון לבן, התנפץ ביום רביעי האחרון בצליל נפץ עז, שיצא מפסק דינו של בית המשפט העליון.
מתברר כי הקצין המצטיין הזה פעל בניגוד לכל נורמה בסיסית של חוקר משטרתי, סיכן את חייו של סוכן משטרתי, העיד עדות מפוקפקת בבית משפט, ולבסוף רתם את המדינה לשלם סכום עתק של מיליוני שקלים כדי לנסות למנוע את הפרסום ולמחוק את העקבות שהותירה הפרשה המביכה.
בשנות ה-90 עמד ברכה בראש צוות חקירה בימ"ר תל-אביב שחקר פשע חמור. שיחות חבריות שניהל עם אחד החשודים, ללא אזהרה בדבר זכויותיו או ציון העובדה שמדובר בחקירה באזהרה, הובילה להפללת יתר הנאשמים בתיק - ולהגשת כתב אישום גם נגד החשוד עצמו.
סדרת תקלות במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט גרמו לכך ששמו של החשוד המפליל לא נמחק מהמסמכים המשפטיים, וחייו הועמדו בסכנה. תביעת-עתק בסך 70 מיליון שקל שהגיש נגד המשטרה והפרקליטות, כולל נגד ברכה באופן אישי, הובילה להחלטה שיפוטית חריפה מאין כמוה של השופט עמירם בנימיני, שקבע כי הנתבעים אחראים מתוקף רשלנותם החמורה.
ערעורים שהגישה המדינה, ובהמשך הסדר פשרה שכלל תשלום מיליונים רבים לעבריין התובע, ייתרו את המשך ההליך המביך עבור המדינה. החתימה על הסכם הפשרה וההתעקשות על המשך איסורי הפרסום בפרשה נומקו על-ידי המדינה ברצון שלא לחשוף את דרכי החקירה של המשטרה.
גם אחרי שהתברר שהמשטרה הסתירה חומרים מהפרקליטות ובית המשפט - עניין חמור שבעטיו הורו הן שופטי העליון והן היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין למנות צוותי בדיקה פנימיים - המשיכו ראשי הפרקליטות והמשטרה להתעקש על איפול. עד ששופטי העליון העמידו אותם במקומם ולימדו אותם פרק בהלכות שקיפות ציבורית.
עוד רבות ידובר בהשלכותיו של פסק הדין ובהשלכותיה של הפרשה כולה על תפקוד מערכת אכיפת החוק, אך שתי מסקנות מיידיות מזדקרות כבר עתה. האחת היא שתת-ניצב ברכה איננו יכול ואיננו ראוי להמשיך לפקד על יאח"ה.
מקומו של הקצין הזה איננו ביחידה הרגישה ביותר בחקירת עבירות שחיתות. בפעם הבאה שתיחשף פרשה שעניינה טוהר מידות של פוליטיקאים, לא יהיה תוקף מוסרי לעבודת החוקרים, הכפופים לניהולו של הקצין ברכה. גם שעתם של הקצינים שניהלו את ה"בדיקה" בעניינו של ברכה, ואישרו את מינויו לתפקיד הרם לפני פחות משנה, עוד תגיע.
המסקנה השנייה היא שכתב האישום כנגד יאשיהו פינטו צריך להיבחן מחדש. לא בגלל שסנגוריו מציעים לוינשטיין ראיות נגד ניצב (בדימוס) ארביב, אלא בשל העובדה שהעד המרכזי המיועד במשפטו של פינטו הוא לא אחר מאשר ברכה.
כל מעשי הלהטים מטעם המשטרה והפרקליטות, שניסו למחוק מההיסטוריה את קביעותיו של השופט בנימיני, לא ישנו את העובדה שאמינותו של הקצין הוכתמה. כלל לא ברור אם כתב אישום הנשען על מילתו של ברכה, הוא כתב אישום שיש בו סיכוי סביר להרשעה.