דיני החוזים בישראל, המגדירים את הכללים והעקרונות שבמסגרתם נאכפות התחייבויות בין בני אדם ובין חברות, מהווים חלק חשוב מהחקיקה האזרחית. דיני החוזים גם הולידו למשפט הישראלי כמה דוקטרינות שהוחלו על כל תחומי המשפט, ובראשם עיקרון תום-הלב.
האקדמיה המשפטית ובתי המשפט ניתחו לאורך השנים את אופן התפתחות דיני החוזים בארץ באופנים שונים ומגוונים. את אחד הניתוחים הידועים ורבי-ההשפעה ערך פרופ' מנחם מאוטנר שהראה כיצד דיני החוזים התפתחו על בסיס דגם עסקת מקרקעין.
הפרופסורים דניאל פרידמן ונילי כהן, שנחשבים למומחים הגדולים ביותר בתחום, הגדירו את החוזה כ"כלי משפטי חשוב, המשמש למימוש הפוטנציאל הכלכלי שבו ולרכישת נכסים ושירותים, והוא גם אמצעי לשיתוף פעולה בתחום הכלכלי בין אדם לחברו".
מאמר שכתב דוקטור צבי טריגר (39), סגן דיקאן בית-הספר למשפטים במכללה למינהל, ושהוצג ביום המחקר של המכללה למינהל, מאיר את התחום מזווית חדשה ומקורית.
לטענת טריגר, במאמר, שעיקריו מתפרסמים כאן לראשונה, דיני החוזים בישראל מבוססים באופן מסורתי וגם היום על דגם גברי ולא על דגם אנושי מלא, נטול היררכיות בין "גברי" ל"נשי". טריגר סבור כי לעיצוב הגברי של דיני החוזים יש השלכות שליליות.
לדבריו, "כל עוד דיני החוזים ימשיכו להישען על הדגם הגברי, שלפיו הם עוצבו, לא ניתן יהיה לממש את האידיאל של החלה מלאה של עקרונות הצדק וההגינות בדיני החוזים".
טריגר מסביר כי הוא אינו מתכוון לקיומה של מהות גברית כלשהי, או להיעדרן המוחלט של נשים מדיני החוזים או מעיצובם, אלא לגבריות כפי שהתרבות מגדירה אותה: אקטיביות, רציונליות וכדומה.
עשירות בזכות גבר ו"מועשרות"
להוכחת טענתו ערך טריגר בדיקה של פסקי הדין בענייני חוזים של בית המשפט העליון מקום המדינה ועד לתחילת שנות האלפיים. תוצאות הבדיקה הן כי הרבה יותר גברים מנשים מתדיינים בתחום החוזים, והדבר מביא לכך שהגברים הביאו לפיתוח דיני החוזים הרבה יותר מנשים.
לפי הבדיקה, מ-1949 ועד 2006, 1,912 גברים היו מעורבים בסכסוכים חוזיים שהגיעו להכרעת בית המשפט העליון, לעומת 934 נשים בלבד. ככול שמדובר בתקופה שבין 1990 ל-1999 מצטמצם הפער, אך עדיין נשאר 57%-43% "לטובת" הגברים.
"אף על-פי שייצוג הנשים בתביעות חוזיות עולה בעקביות לאורך העשורים, ניתן לראות שהמין הגברי הוא שחקן חוזר ומובהק", כותב טריגר. לטענתו, אחת הסיבות לכך שדיני החוזים עוצבו עבור גברים הינה שהכסף, כערך חברתי ותרבותי הוא ערך גברי.
"לכן, אין זה מפתיע שגם החוזה - אחד המכשירים המרכזיים להעברת כסף מיד ליד - מעוצב לפי דגם גברי. נשים מהוות כ-40% מכוח העבודה בעולם, אבל מחזיקות בפחות מ-1% מההון בעולם", מנמק טריגר את טיעונו. "נשים שכירות בגרמניה, למשל, מרוויחות 62 סנט על כל דולר שגבר משתכר. בהודו, משכורתן היא 64 סנט לכל דולר ובמצרים ובמקסיקו, 80 סנט".
עוד מציין טריגר כי התרבות רוויה בדימויים שמבטאים את היעדר מיומנותן לכאורה של נשים בכל הקשור בכסף ובפיננסים, וכן את רדיפתן אחר כסף למרות חוסר מיומנות זו. לדבריו, בתרבות הפופולרית קיימים שפע של ייצוגים של נשים ברוח זו.
"אחת הדוגמאות הבולטות מהשנים האחרונות היא סדרת הטלוויזיה 'מעושרות'. רוב הנשים בסדרה הפכו לעשירות, ובעקבות זאת ל'מעושרות', עקב נישואים למיליונר או למיליארדר. הן מעבירות את ימיהן בין קניות (והם קונות רק מותגים) לבין טיפולי יופי וישיבה בבתי-קפה ובמסעדות".
היבט חשוב נוסף שטריגר טוען כי הוא מדגים את היחסים המסוכנים בין נשים לכסף כפי שהפטריארכיה עיצבה אותם, קשור לכך שהשוק מעניק ערך פחות לעיסוקים המקודדים בתרבות כ"נשיים" - כגון, הוראה, טיפול בילדים, מזכירות וניקיון.
נימה פטרונית של בית המשפט העליון
חוזה הנישואים הישראלי מהווה חריג בולט לעיקרון חופש החוזים, שכן מדובר בחוזה שהצדדים אינם חופשיים בו ובמסגרתו מעמדה המשפטי של האישה נחות מאוד ביחס לבעל. בין היתר, מדובר בחוזה שהצדדים אינם חופשיים באשר לצורתו, הוא חייב להיערך לפי הדין הדתי, ותנאיו מוכתבים לבני הזוג. לדברי טריגר, חוזה הנישואים הייחודי לישראל, השפיע על התפתחות דיני החוזים בארץ באופן משמעותי. "מדובר בחלק מהדין הישראלי לכל דבר ועניין", הוא מבהיר.
לפי המאמר, גם תשתיתם התרבותית של ההיבטים האזרחיים של הנישואים בישראל היא פטריארכלית, והוויתור על עקרונות דתיים אינו בהכרח פתרון מספיק לבעיה. לדברי טריגר, למשל, בפרשנות חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג, שמכוחה נקבע כי רכוש שנצבר במהלך הנישואים שייך בחלקים שווים לשני בני הזוג, בלא קשר לזהות בן הזוג שמהכנסתו הנכס נרכש, נקט בית המשפט העליון בגישה פטרונית.
כדוגמה, מצטט טריגר מפסקי דין של בית המשפט העליון בתחום, שבהם נאמר, למשל, כי "אין להקל ראש בתרומה הנכבדה שתורמת בת הזוג לצמיחת הנטע המשפחתי ולבלובו בעשייתה החיובית והברוכה בבית פנימה: ניהול משק בית, סיפוק כל צרכיו של הבעל וצורכי הילדים, גידול הילדים וחינוכם..." (ע"א 630/79 ליברמן נגד ליברמן).
לדברי טריגר, "גם כאשר בית המשפט יוצר חזקה מהפכנית כמו חזקת השיתוף, שכופרת בערך הכלכלי המיוחס בתרבות לעבודות הבית, הדבר נעשה בנימה פטרונית ומתנשאת כלפי תפקידי האישה, תוך חלוקה נוקשה בין תפקידים 'גבריים' ל'נשיים' ותחושה שבית המשפט עושה עמה חסד".
ייצוג הולם רעיוני
בשנים האחרונות ניתן לראות הרבה יותר עורכות דין נשים ושופטות מאשר בעבר. ואולם, לדברי טריגר, גם השינוי החיובי הזה אינו מבטיח את שיפור המצב בהיבט של דיני החוזים. "נוכחותן העולה של נשים בעיצוב הדין כשלעצמה לא בהכרח תתקן את העוול ותתרום לעיצוב דגם אנושי, אוניברסלי באמת של דיני החוזים, בלא מודעות לשורשים הפטריארכליים של דיני החוזים", הוא כותב.
לדבריו, "זו אינה רק שאלה של ייצוג הולם פרסונלי, אם כי הייצוג הפרסונלי חשוב. זוהי בעיקר שאלה של ייצוג הולם רעיוני, ונוכחותן של נשים איננה ערובה (למרבה הצער) לקידום רעיונות פמיניסטיים. אלפי שנות דיכוי גרמו לכך שנשים רבות הפנימו את העולם הפטריארכלי, והן נרתעות מזיהוי עם סדר יום פמיניסטי מחשש להגחכה או לנידוי".
את מאמרו מסכם טריגר בכך שמערכת המשפט והחוק בארץ הבטיחה את נחיתותן המשפטית של נשים, בכך שווידאה שגם בתוך הבית (הפרטי של כל אחד) לא תהיה תחולה לדיני החוזים הכלליים. "כך, הדגם הגברי חיסן את עצמו מפני ביקורת והתפתחות שאינם עולים בקנה אחד עם ערכים פטריארכליים".
לדברי טריגר, כאמור, הדגם הגברי של דיני החוזים מונעים מימוש והחלה מלאה של עקרונות צדק והגינות בדיני החוזים. ולכן, "חשיבה מחודשת על הדגם שלפיו התעצבו דיני החוזים היא מחויבת המציאות".