1. עם כל הכבוד ל-19 מיליארד דולר שהושקעו ברכישת ווטסאפ, כשמדובר בריגוש, פייסבוק לוקחת. תשאלו אותה, זו שקורעת אותי מצחוק ברשת. יש לה קהילת מעודדים קבועה שכרוכה אחריה, נהנית מהפוסטים שהיא משגרת כמה פעמים ביום, וגומלת לה במאות לייקים.
'בינינו, אין לי היום ריגושים בחיים', היא אומרת לי, 'את הריגושים אני מקבלת ביקום המקביל הזה, מהתגובות והלייקים'. הקריירה התובענית שלה לא מפריעה לה להשקיע דקות ארוכות בתכנון מדוקדק של השנינויות והתמונות שתעלה לרשת. זה הקיק שלה: כשהפרופיל שלה מסמיק מרוב אדומים, והסופרלטיבים מציפים אותה אופוריה. כך היא הופכת במו-ידיה את חיי השגרה שלה לזרועי אקשן. המעצמה של צוקרברג, שכל עניינה עירור רגשי, בונה על הסרוטונין המענג הזה, ומשגשגת בגלל אנשים כמותה.
2. אנחנו דור מגויס, שמתעקש לממש את עצמו כפצצת התרגשויות גרגרנית, שמאביס את עצמו בכפייתיות בריגושים. אנחנו מצ וים להתרגש. תרבות שלמה שוטפת לך את המוח. אל תיתפס ככה סתם בשקט, בלי פרפרים בבטן.
את החיים האלה, אומרים לך, צריך לחיות בפראות, חזק, אינטנסיבי, סנסציוני. תדאג שהמציאות תטלטל אותך יותר מראפטינג סוער בפירנאים. רק ככה תוכל לדעת שלווה ולומר לעצמך: וואללה, חייתי את החיים האלה.
הריגוש הפך למוצר תעשייתי. כמו בכל מוצר צריכה, שורטטו הקווים הפסיכולוגיים של פלח השוק הפוטנציאלי והותאמו שיטות שיווק מתוחכמות לאנשים שרוצים להגיע למצב רגשי מסוים. תעשיית הריגושים התפתחה לממדים פראיים. כשאנחנו הולכים למסעדה טרנדית אנחנו לא הולכים לאכול, אנחנו הולכים להתרגש.
אנחנו רוצים להרגיש חיים, ומאמינים שהריגושים יחוללו את זה. אבל האם בכלל ריגוש וחיות הם אותו דבר? לא בטוח.
המרדף הכפייתי אחרי ריגושים הוא לעתים בריחה מהמציאות, מהתמודדות עם החיים על הקשיים שבהם. ריגוש שהופך למטרה בפני עצמה, מתחיל להיות תחליף לחיים שיש בהם משמעות. כשזו מתקיימת, לא באמת צריך את כל זיקוקי הדינור. הטריק הישן עובד גם כאן: לפעמים כל הפירוטכניקה נותנת לנו תחושה שאנחנו ממש עושים משהו עם החיים שלנו. וזה, כמה אירוני, רק חומר אילחוש שממסך את הערנות שלנו.
3. בשנות ה-20 שלי, לפני יציאה לטיול עם חברים, אמא שלי תמיד הייתה מזהירה אותי: את לא מתכוונת לקפוץ ממפלים, נכון? הרגעתי אותה שאין לי שום כוונה כזו, אבל מבחינתי זה היה הפיק של הטיול. בימים האלה יכולתי להישבע שהרגע המאושר בחיי היה הקפיצה מהיהודיה. בשבתות היינו נוסעים עם חבורת הקצינים לטיולי סנפלינג. היה אקשן, היה אתגרי. אבל אז זה השתנה.
לא יודעת מתי זה קרה, אבל עם השנים מה שהיה מקור לעונג ולריגוש הפך מקור לסבל. ריגוש טוב הפך לריגוש רע. מה שבעבר גרם להנאה עצומה, הפך עונש מוחלט. פעם עוררות יתר שחררה אנדורפינים. היום היא מציפה ומשביתה. מה הוביל לשינוי? סביר להניח שהתשובות נמצאות במנגנון הביוכימי של הריגוש. לא רק שלא כולנו מגיבים דומה למצב של עוררות גבוהה מאוד, אנחנו בעצמנו משתנים במהלך החיים.
4. תחושת ריגוש מעבירה אותנו למוד של ON, הדם מתחיל לזרום ביתר שאת. אנחנו מרגישים חיות מתפרצת, כי משהו קורה במערכת העצבית שלנו: המערכת הסימפתטית מאיצה את קצב פעימות הלב, והורמונים שמופרשים מגבירים את זרימת הדם לשרירים.
אצל אנשים שזקוקים לרמות עוררות גבוהות מצאו רמה נמוכה של האנזים מונואמין אוקסידאז (MAO). כשהם עוסקים בפעילות שכרוכה בסכנה, הם חווים ריגוש עצום, כי אותו חלק במוח שאחראי לתגובת פחד מעורב גם בתחושת העונג. המוח מזרים אדרנלין לגוף, והתוצאה היא עוררות מהנה. מה שמוביל אותם שוב לחפש אחר ריגושים והזדמנויות לסיכון.
זה קורה בדחיסות בעולם העסקים. אנחנו יודעים שסיבולת גבוהה לסיכונים היא תנאי מוקדם להצלחה כלכלית. גם אם יש בהם סכנה להפסדים, למהלכים עסקיים עם מקדם סיכון גבוה יש סיכויי רווח גבוהים יותר. המחקרים מראים שגברים לוקחים יותר סיכונים מנשים, צעירים - יותר ממבוגרים, ואנשים גבוהים - יותר מנמוכים.
אצל אנשי קריירה במשרות תובעניות, גברים ונשים, שעובדים כ-18 שעות ביום, נמצאה התמכרות לאדרנלין. במשרות הקיצוניות האלה, השכר הגבוה הוא לא התגמול היחיד.
5. בשביל להרגיש אקסטרים לא צריך לצנוח צניחה חופשית, אפשר פשוט להיסחף בהתאהבות קיצונית. הייתי שם פעם, במערכת יחסים שהתנהלה כמו בתוך ווק, על הקפצה מתמדת. הרגשות עלו על גדותיהם. הכול קיבל ממד עוצמתי, אקסטטי, היפר-דרמטי, מדמם, גדול מהחיים. אתה נותן למישהו אחר הרבה מאוד כוח כשאתה הופך אותו מקור לריגוש גדול, שמחולל בך חיות.
אקזוטי להיזכר בזה עכשיו, אבל בזמן אמת אי-אפשר היה לחיות את זה. לחיות את החיים אנכית: לעלות לגבהים נשגבים ואז לצלול לתהומות. הקרביים מתהפכים, הכאב חורך, נפרדים ואז חוזרים, והלב נוסק לשיאים שלא יאומנו. זה הרגיש כמו לדרוך על שפיצים, ולהיפצע. והכאב מתערבב בעונג. אתה רוב הזמן בוער, פעם מסבל ופעם מהתעלות. ולאט לאט אתה מתחיל לכאוב את ההיפרדות בעודך שמח על האיחוד. הריגוש העז גבה מחיר, כמו תמיד. הוא התנגש בערכים אחרים, שבסופו של דבר היו לי חשובים יותר. והובס.
6. ובכל זאת, אנחנו אלה שמשקיעים בייצור החוויות שיהפכו לזיכרונות שלנו, ולא היינו רוצים אותם נידפים כמו בושם זול. כשנחשוב על עלילת חיינו, ניזכר בעיקר באותן נקודות מכושפות רוטטות ומנצנצות על ציר הזמן, שבאו בהתלקחות אדירה, והקפיצו לנו את הלב הפועם לתדר אחר.
vered-r@globes.co.il