גרוניס גורר רגלייםאין נאום בקדנציה של אשר גרוניס כנשיא בית המשפט העליון, שלא הוקדש גם לשאלת יעילות העבודה השיפוטית. כל נשיא של בית המשפט העליון מקדיש את מרב מאמציו לנושא מסוים במרחב השיפוטי; גרוניס, שלא במפתיע, בחר באדמיניסטרציה.
גרוניס מאיץ בשופטים לכתוב קצר ויעיל, לתת פסקי דין בזריזות ולהנמיך את ערימת התיקים הממתינה על שולחנם בכל רגע נתון. לא כל השופטים מאוהבים ברעיון שזה המסר היוצא מצמרת הרשות השופטת. חלקם אינם רואים בעצמם שרברבי-משפט, שכל ייעודם לפתוח את הסתימות בצנרת המשפטית.
אם יש איזשהו פן חיובי בהתנהלות בית המשפט העליון בנוגע לערעור הפרקליטות על זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בתיקי ראשונטורס וטלנסקי, הרי שהוא נעוץ בכך שגרוניס ייאלץ לכתוב נאום חדש; את ההטפות לשופטים על הסחבת וההתמהמהות במתן פסקי דין, הוא ייאלץ לגנוז.
לאור הסחבת שבית המשפט העליון עצמו נוקט במתן פסק הדין בתיק הנפיץ הזה, לגרוניס לא נותר פתחון-פה או צידוק מוסרי כלשהו להטיף לאחרים. כמי שיושב בראש הרכב חמשת השופטים, שסיימו לדון בתיק הזה ביולי 2013, גרוניס נושא באחריות הבלעדית לעובדה שבמארס 2014, יותר מ-8 חודשים לאחר תום הדיון, טרם ניתן פסק הדין.
לא מדובר רק במקרה מובהק של "נאה דורש נאה מקיים". סיום הליכי המשפט בפרשות ראשונטורס וטלנסקי היה מונע חלק מהתסבוכת ההולכת ונמשכת בתיקי אולמרט בכלל, ובפרט בפרק האחרון, לפי שעה, בעלילה המסתבכת - עדותה של שולה זקן, שרצה כאחוזת אמוק לפרקליטות בשבועות האחרונים, רק כדי לגלות שזו כבר איננה ממתינה לה בזרועות פתוחות.
אם פסק הדין כבר היה ניתן, זקן לא הייתה מניחה שהפרקליטות תמצא עניין במה שיש לה לספר כעת - למשל, הטענה שאולמרט ידע היטב על המימון הכפול והצולב של טיסותיו על-ידי ארגונים שונים, וזו שלפיה במזומנים שהעביר טלנסקי במעטפות עשה אולמרט שימוש אישי ופרטי, ולא "פוליטי".
על-פי ההערכות הרווחות, הסיבה להתמהמהות היא חילוקי דעות השוררים בין שופטי ההרכב, שאינם מצליחים להגיע להסכמה בנקודות עיקריות בפסק הדין. אז מה? האם כל אימת ששופטים היושבים בהרכבים אינם מסכימים, מהווה הדבר צידוק לעיכוב פסק הדין עוד ועוד? ואם לעולם לא יראו עין בעין, האם ניתן למשוך את הפרשה לנצח? ובכלל, האם כל פסק דין חייב להינתן תמיד פה-אחד?
בפברואר 2008 נחשפו בתקשורת פרטים מתוך פסק הדין שצפוי להינתן בבג"ץ, בעתירות נגד הסדר הטיעון שנחתם בשעתו עם נשיא המדינה דאז משה קצב. גם אז גרר העליון את רגליו, גם אז חמשת השופטים לא הצליחו להגיע להסכמות. אך לאחר החשיפה התקשורתית, ניתן פסק הדין בתוך פחות מ-48 שעות. ניתן היה להבחין שהשופטים לא מיצו את הדיונים הפנימיים, שהם יכלו להמשיך לדון ולדוש בסוגיות עד קץ הימים.
אבל בכל זאת, פסק הדין עמד על רגליו. העתירות לביטול העסקה נדחו, ברוב של 3 שופטים נגד שניים. הקול המכריע, אגב, היה קולו של גרוניס.
אם היה ניתן כבר פסק הדין בעליון בתיק הירושלמי של אולמרט, היה הדבר מסייע במידה רבה ליטול את העוקץ מהסיטואציה המורכבת האופפת את שלבי הסיום במשפט הולילנד. כבר היה ידוע בשלב זה אם אולמרט הורשע בסעיפים נוספים, מלבד הרשעתו המקורית בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות; וכן הייתה שוררת ודאות רבה יותר באשר לסיכוייו הערטילאיים של אולמרט לשוב אי-פעם לזירה הפוליטית; והמשקל העצום המונח על כתפי הכרעת הדין בתיק הולילנד, היה מוסר בחלקו. זה היה עושה טוב לחקר האמת, זה היה עושה טוב למערכת המשפט, ובעיקר זה היה עושה טוב לשופט דוד רוזן.
אלא שנוכח הסחבת במתן פסק הדין בעליון, פעלה הפרקליטות נכון מול זקן, בהחלטתה להימנע מלחתום על הסכם עדת מדינה, שהיה עשוי לפתוח מחדש את תיק הולילנד לפרק זמן לא ידוע.
יוזמתה של זקן לפתוח את פיה הייתה בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי. מעט מדי, מאחר שעדותה לא לוותה בראיות חיצוניות תומכות, והיא נסמכה למעשה על התקווה שהן הפרקליטות והן השופט רוזן יבחרו בתמימות להאמין דווקא לגרסתה העכשווית; ומאוחר מדי, מפני שחששו המתגבר של נאשם נוכח הרשעתו המתקרבת, איננו מהווה הצדקה לפתיחת הליכי המשפט מחדש.
