1. "משרד הבריאות עושה הרבה דברים שלא צריכים להיעשות. אני מנסה להיות עדינה. כשהוא מפנה את מיטב המומחים שלו לכתוב דוח אודות הביטוח המסחרי, יש כאן בעיה קשה בהבנת האחריות וגבולות הגזרה. אולי יש שם יותר מדי תקנים שצריך להעביר אלינו. אם יש שם עודף כוח אדם נשמח לקבל את התקנים ולהשתמש בהם. כתיבת הדוח הזה היא דבר תמוה ובעייתי. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לא לכתוב דוחות כאלה".
את הדברים האלה נשאה בדצמבר 2012 לי דגן, אז המשנה לממונה על הביטוח במשרד האוצר ואחראית תחום ביטוחי הבריאות במשרד. כמה חודשים לאחר שפרשה עברה לשמש כמנהלת בכירה בחטיבת ביטוחי הבריאות בכלל ביטוח (גבולות גזרה, זוכרים?).
דגן אמרה את הדברים מעל במת הכנס השנתי של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, שהפך לזירת אגרוף מילולית בה השתתפו גם הבוס שלה דאז פרופ' עודד שריג, ומנכ"ל משרד הבריאות פרופ' רוני גמזו. שריג טען שאין בעיה של כפל ביטוח בישראל וכי הצרכן הישראלי מספיק אינטליגנט כדי לרכוש לעצמו ביטוחים גם אם יש בהם מרכיב של כפילות. גמזו מצדו טען כי "הגידול בשיעור הביטוחים הפרטיים יוצר מעגל רשע שמחליש את המערכת הציבורית".
את הדברים המדהימים ביותר, אף שלא הגיעו אז לכותרות, אמרה דווקא המפקחת על קופות החולים והביטוחים המשלימים במשרד הבריאות, רויטל טופר: "אני לא רואה נתונים על ביטוחים מסחריים, אין שקיפות מידע. לא רק כלפי הצרכן, אלא אפילו כלפי כמשרד ממשלתי. גם אנחנו כרגולטורים חייבים שתהיה לנו תמונת מצב כוללת, והיום אין שום שקיפות ואין אינפורמציה משותפת".
ההתגוששות הזו בין הרגולטורים אפיינה שנים ארוכות, ארוכות מדי, של מציאות שוק הבריאות בישראל. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, אבל לא על ביטוחי הבריאות.
הביטוחים, המסחריים לפחות, נוהלו על ידי אגף הביטוח במשרד האוצר, כאילו היו עוד פוליסות לרעידות אדמה או לרכב. "כשאני באתי לטעון כלפיכם, אמרתם לי שאני כמו מנכ"ל משרד התחבורה, שלא אכנס לכם לתחום", הטיח באותו כנס פרופ' גמזו באנשי אגף הביטוח באוצר. "בריאות זה לא תחבורה. יש לי חוק שקובע שיש ערך בסיסי לשירותי בריאות של הממשלה, ששר האוצר והבריאות אחראים עליו. אבל מתחת לשר האוצר יש לו אגף שכל הזמן מחבל לי בחוק".
נדמה שאנו עדים כעת לעידן חדש. לא רק שהממונה על הביטוח הנוכחית, דורית סלינגר, הייתה שותפה לעבודה של ועדה ציבורית בה לקחו חלק כל הרגולטורים הרלוונטיים בצד אנשי ציבור, אלא שהיא שותפה ומחויבת גם להמלצות שלה. המלצות שזכו לקיתונות של ביקורת הן מצד קופות החולים והן מצד חברות הביטוח.
ימים יגידו אם מדובר ברפורמה חיובית, אבל כבר כעת אפשר לקבוע: סלינגר היא לא רק הממונה על הביטוח, אלא הממונה על האינטרס הציבורי. זוכרים? יש כזה.
2. כ-40% מהציבור הישראלי מחזיק גם בביטוח משלים וגם בביטוח מסחרי. המוצרים האלה יכולים וראויים שישלימו אחד את השני, אבל בפועל חלק גדול מהשילוב בין השניים מהווה כפל ביטוחי שעולה לנו 300 מיליון שקל בשנה. הממונה הקודם של הביטוח באוצר, פרופ' שריג, לא הודאג כאמור מהנתון הזה. איך יאמר סוכן הביטוח שלכם? "כל מה שיעזור לכם לישון בשקט בלילה".
אלא שהיחידים שישנים בשקט בלילה בתנאים כאלה של כפל ביטוחי הם סוכני הביטוח והחברות שמשווקות את המוצרים האלה. הם הטמיעו בנו את התחושה ש"עוד ביטוח אף פעם לא יזיק". זה אכן לא מזיק, אבל בטח לא מועיל.
טוב עשתה ועדת גרמן ששמה לה למטרה לצמצם את הכפל הזה ולהגביר את השקיפות בתחום. יש כמובן עוד הרבה דברים שאפשר לעשות, למשל: לחייב את חברות הביטוח לפרסם באופן ברור באתרי האינטרנט שלהם את כל המוצרים שהן משווקות לרבות מכלול השירותים שהם כוללים, שכן כיום הציבור נגיש בעיקר למה שמוכרים לו ולא למה שיכולים למכור לו (למשל ביטוח "משלים למשלים" שהחברות מחויבות לשווק אבל כיום מצניעות את קיומו). תחשבו על ההבדל הזה.
3. כפל ביטוח משול לקוטג' ולקרקר שנמכרים באריזה אחת. כבר הכנסת לעגלת הסופר שני גביעים של קוטג' וכל מה שאתה מבקש זה חבילה של קרקרים כדי לטבול בארוחת הערב.
אבל הסופרמרקט השכונתי, בתפקידו כחברת ביטוח, מוכר לכם את שניהם יחד. למה? ככה. ואתם קונים כי אף פעם לא יזיק עוד קוטג' בבית וכי על המדף היה כתוב "אריזת חיסכון". צרכנים אינטליגנטיים, כמו שאמר פרופ' שריג.