1. להוריד את הכובע, באמת, להוריד את הכובע. למכור את אתר הלוחות יד2 ביותר מ-800 מיליון שקל למשקיע זר, אחרי שרכשת חלק ממניותיו רק לפני כ-4 שנים לפי שווי של כ-156 מיליון שקל, להרוויח על העסקה כ-560 מיליון שקל לפני מס, לשלם מס (מקווים) של יותר מ-100 מיליון שקל למדינת ישראל - באמת צריך להוריד את הכובע בפני בזק.
מחיר מנופח או לא, זו כבר הבעיה של אקסל שפרינגר. הכסף, כסף אמיתי, ישכב תכף בקופת וואלה! ואחר-כך יעלה כדיבידנד, חלקו או רובו, במעלה קבוצת החברות של בזק. מבחינת וואלה! לפחות, העסקה הזאת רק ממחישה עד כמה ההימור שלה על יד2 היה סופר-מוצלח, על רקע עסקי הליבה המגמגמים שלה.
הדוחות של וואלה! לא ממש חשופים בדוחות בזק, כי החברה נמחקה מהמסחר (וזה אומר שבעלי המניות המעטים מקרב הציבור פספסו את ההשבחה הענקית. בזק מחקה את וואלה! במהלך 2012 לפי שווי של 240 מיליון שקל בלבד).
פעילותה של וואלה!, כולל יד2, שולית להיקפי הפעילות של בזק, אבל אפשר למצוא את הפעילות הזאת בסעיף "אחרים" בהכנסות בזק, הכולל בעיקר שירותי תוכן, סחר ולוחות בתחום האינטרנט, באמצעות וואלה!, וואלה!שופס, יד2 ושירותי מוקדים ללקוחות באמצעות בזק און ליין.
הפעילות הזאת הניבה בשנת 2013 הכנסות של כ-262 מיליון שקל והפסד תפעולי של 4 מיליון שקל. כלומר, אם יד2 מרוויחה (והיא אכן מרוויחה, רק לא יודעים בדיוק כמה), הפעילות של וואלה! עצמה מפסידה.
כמה מרוויחה יד2? רק אלה שרקחו את העסקה יודעים. אנחנו יודעים לפחות מה היה הרווח בשנת 2011, השנה האחרונה שבה וואלה! דיווחה לציבור - 15.5 מיליון שקל. והסכום הזה כנראה צמח יפה ב-3 השנים האחרונות.
2. עם כל הכבוד לעסקת יד2, בדיוק כמו שהפעילות של וואלה! שולית להיקפים של בזק, כך העסקה הזאת, על הרווח המאוד-מאוד מכובד שלה, די שולית במבט כולל על עסקי בזק.
מה שחשוב לשאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק, הוא דבר אחד ויחיד כמעט: לשמר את שיעורי הרווח הפנומנליים של חטיבת "בזק קווי", החטיבה של בזק המאגדת את הפעילות הנייחת ופעילות האינטרנט של הקבוצה. זו פרת המזומנים הכי מניבה של בזק, שאיתה אלוביץ' משרת את חובותיו, וזו חטיבת התקשורת הכי רווחית בישראל, וככל הנראה בין החטיבות הרווחיות בעולם.
האם היא רווחית "יתר על המידה"? זו לא בושה להרוויח - עסק הרי צריך להרוויח - השאלה היא כמובן אם יש כאן מידתיות, ואם שיעורי הרווח של החטיבה הזאת משקפים פעילות מונופוליסטית שמובילה לגביית מחירים גבוהים מהצרכנים. אספנו את תוצאות החטיבה ב-5 השנים האחרונות, והנה הממצאים:
2 מיליארד שקל זה התזרים מפעילות שוטפת של החטיבה מדי שנה. תזרים בריא, וגם התזרים החופשי (שאינו מופיע בטבלה) בריא מאוד. התזרים הזה מופק מהכנסות שהולכות ויורדות, באיטיות אמנם אבל באופן עקבי, מכ-5.3 מיליארד שקל ב-2009 לכ-4.5 מיליארד שקל ב-2013.
60% זה שיעור ה-EBITDA (רווח תפעולי לפני פחת והפחתות) של החטיבה הזאת בשנת 2013. כך מקובל למדוד שיעורי רווחיות, ואלה שיעורי רווחיות שלא מהעולם הזה. אפילו תעשיית הסלולר בשיאה לא הפיקה שיעורי רווחיות דומים. מה זה אומר? זה אומר שבזק מאוד יעילה, אבל היא גם גובה מחירים גבוהים מאוד. גבוהים מאוד מאוד אפילו, כי אפשר לשמור על שיעורי רווחיות שלא מהעולם הזה לאורך זמן בתנאי... בתנאי שיש שליטה מונופוליסטית. אפשר לראות את זה גם במדדים אחרים כמו שיעורי רווחיות תפעולית, שהגיעו בשנת 2013 לכ-45%, ורווחיות נקייה, שהגיעה לשיא של כ-1.4 מיליארד שקל (30% מההכנסות).
57% זה נתח השוק של בזק בטלפוניה הנייחת בשוק הפרטי, כלומר, שליטה מאוד ברורה בשוק. השליטה הזאת הופכת כמעט מוחלטת בשוק העסקי ועומדת על 74%. בדוחות אין חלוקת רווחיות בין השוק הפרטי לעסקי, אבל כנראה שהפעילות העסקית היא הרווחית יותר מהטעם הפשוט הבא: אין אף חברה בשוק התקשורת שמסוגלת להתחרות בבזק בשוק העסקי בגלל התשתיות החזקות של החברה. נכון שבזק מאבדת בעקביות נתחי שוק והמתחרים נוגסים בה אט-אט (אם בשנת 2006 היא החזיקה 94% מהשוק הפרטי והעסקי, היום היא מחזיקה כ-63% משני השווקים), אבל היא עדיין מחזיקה בנתחי שוק גדולים דיים כדי לשמור על שיעורי רווחיות שלא מהעולם הזה.
שימו לב מה קרה, להבדיל, בשוק הסלולר: 3 החברות הגדולות - פלאפון, סלקום ופרטנר - מחזיקות כ-90% מהשוק כיום, שנתיים אחרי פרוץ התחרות. זהו נתח שוק קטן יחסית לגדולות, אבל בשוק התרחשה קריסת מחירים. בשוק הנייח והאינטרנט יש מעבר מהחברה הגדולה לחברות הקטנות יחסית, אבל אין קריסת מחירים של ממש.
בזק, אגב, טוענת כי המחירים בישראל בשני התחומים, הן הנייח והן האינטרנט, סבירים ואף נמוכים יחסית לעולם, אבל המספרים בדוחות הכספיים שלה מציירים תמונה אחרת לגמרי: אי-אפשר לשמור על שיעורי רווחיות שלא מהעולם הזה לאורך זמן ללא גביית מחיר גבוה מדי מהצרכנים.
63% זה נתח השוק של בזק בתחום התשתיות לאינטרנט. אם אפשר להגדיר את פעילות הטלפונים תחום דועך (ועדיין מניב), תחום הגישה לאינטרנט הוא הצומח ביותר בבזק ומחפה במידת מה על הירידה בהכנסות מהפעילות הנייחת. כ-230 אלף מנויי אינטרנט הצטרפו לבזק מאז סוף 2009, לעומת נטישה של 273 אלף מנויים בנייח באותה תקופה. כל מנוי אינטרנט משלם לבזק 84 שקל בממוצע מדי חודש. זו קופה רושמת, רווחית מאוד, ובהחלט ניתן לחתוך בה מחירים.
אבל גם צריך להגיד משהו לזכותה של בזק: היא בעלת תודעת השירות הטובה ביותר בשוק, ונתפסת גם כחברה עם הטכנולוגיה הטובה ביותר. זו הסיבה שהיא מצליחה לצמוח יפה, לגייס מדי שנה עוד ועוד מנויים (בשנת 2013 לבדה גייסה קרוב ל-100 אלף מנויים) - בעוד שהמתחרות, ספקיות האינטרנט והוט במיוחד, מנסות בכל כוחן לצמוח בתחום אבל מתקשות. נראה כי הצרכן הישראלי מעדיף את האיכות, השקט והשירות של בזק על פני המחיר והשירות של המתחרות, והוא מוכן לשלם על כך פרמיה.
בזק גם עובדת באופן חכם מאוד בשוק: היא נוהגת לבצע שדרוגים במהירויות הגלישה ללקוחותיה בלי שהם צריכים להוציא על כך שקל. זה יוצר נאמנות ושביעות-רצון. בזק שדרגה למיליון לקוחות בשנה האחרונה.
הדבר היחיד שמצליח "להכות" את בזק זה הטריפל פליי של הוט, שמספק טלוויזיה, אינטרנט וטלפון נייח בחבילה אחת ומצליח לצמוח יפה, גם אם לא במידה שמסכנת באופן מהותי את בזק. להוט יש 452 אלף מנויי טריפל פליי, גידול של כ-40 אלף מנויים בשנת 2013 וכ-100 אלף תוך שנתיים.
2.2 מיליון זה המספר של הקווים הפעילים שמניבים לבזק 74 שקל בממוצע בחודש. והשאלה היא: למה הצרכן הישראלי ממשיך לדבוק בטלפון ה"ישן"?
השאלה הזאת מתחדדת על רקע שתי מגמות: האחת - בעקבות התחרות בסלולר וצניחת המחירים, השימוש החופשי בסלולרי לשיחות למעשה מייתר לחלוטין את קו הטלפון בבית; והשנייה - בעבר אי-אפשר היה לנתק בין קו הטלפון לאינטרנט, אבל היום כל צרכן יכול לקבל את השירותים האלה מבזק בנפרד. כלומר, לוותר על קו הטלפון הנייח ולרכוש מבזק קו אינטרנט בלבד.
בקרב צעירים אכן רואים מגמה בולטת של ויתור על קו הטלפון בבית (הוא באמת מיותר לחלוטין. שמתם לב שאתם עונים רק להודעות מוקלטות?). בקרב האוכלוסייה המבוגרת, קו הטלפון הוא סוג של הרגל, מין חפץ שצריך שיהיה בבית, אף שאין בו כל שימוש.
אז זו הבשורה הצרכנית שלנו: ותרו עליו אם אתם מרגישים שאין בו שימוש. זה יחסוך לכם כמה עשרות שקלים בחודש. זה גם משהו.
הדילמה איך חותכים מחירים בשוק הנייח ובשוק הגישה לאינטרנט? הפתרונות המוצעים כרגע הם השוק הסיטונאי (כלומר, החברות המתחרות "ישכרו" קו מבזק וימכרו אותו הלאה לצרכנים עם חבילות שירותים שונות) או מיזם הסיבים האופטיים (באותה שיטה: חברת החשמל ושותפותיה "ישכירו" תשתית למי שרוצה).
הפתרונות הללו עדיין לא סגורים, והוויכוח העיקרי הוא כמובן על מחירי ההשכרה. נראה כי התסריט התחרותי שבו יש מלחמת כל בכל כמו בסלולר עדיין רחוק מלהתממש, גם בשוק הנייח וגם בשוק האינטרנט. הדבר הברור הוא שבזק רוצה בתום התהליך הזה את מה שטבעי לה לדרוש: רוצים תחרות? הסירו מאיתנו את המגבלות ותנו לנו למכור טריפל פליי בדיוק כמו הוט.
בזק למעשה רוצה למכור בחבילה אחת את הטלוויזיה בכבלים של yes ואת הטלפון הנייח והאינטרנט. מבחינה צרכנית זה ממש נהדר: סביר להניח שבשלב הראשון בזק, כדי לשבור את הטריפל פליי של הוט, תשווק את החבילה באגרסיביות (זה יחסוך לצרכנים משהו בסביבות 200 שקלים בחודש), אבל הבעיה היא מה יקרה בהמשך: עם שליטה כה דומיננטית כבר עכשיו, מה יקרה כשבזק תמשיך להשתלט על השוק באמצעות דחיפה אגרסיבית של הטריפל פליי בטווח הקצר?
בדרך-כלל התוצאה היא דחיפת מחירים ל טווח הארוך. וזו באמת דילמה ענקית של הרגולטור: האם לאשר לבזק טריפל פליי שייטיב מאוד עם הצרכנים בשלב הראשון אבל עלול לפגוע בהם בעתיד, או לסמוך על "תחרות כל בכל" שבה גם פרטנר וסלקום יצטרפו למשחק הטריפל פליי (עוד חזון למועד עם הטלוויזיה שלהם)?
זה רק אומר דבר מאוד פשוט: רגולציה, במיוחד בשוק התקשורת שבו היא מאוד דומיננטית, איננה יכולה ליזום מהלכים כאלה או אחרים בלי לעקוב אחריהם ולהגיב בהתאם - היא חייבת להיות דינמית מאוד, וזה נכון גם בשוק הפנסיוני. ההנחה שאתה מייצר תשתית למגרש תחרותי לכאורה ונותן לשוק לעשות את שלו לטובת הצרכנים - זו הנחה מאוד נאיבית לטווח הארוך, במיוחד בשוק התקשורת, על השינויים הטכנולוגיים המשמעותיים שחלים בו לאורך השנים.
המסקנה הצרכנית
רובכם אינכם זקוקים לקו טלפון נייח בבית (אלא אם כן הוא במסגרת הטריפל); כשתגיע התחרות, אם תגיע, על הטריפלים - אתם תרוויחו בגדול. רק צריך לשמור על רמת המחירים בשוק הזה. למרבה הפלא, דווקא בשוק הסלולר זה עובד לא רע כבר שנתיים.
הנזק של שערוריית הגז המצרי
עמירם ברקת, כתב האנרגיה והתשתיות של "גלובס", כימת עבורנו את הנזק משערוריית הגז המצרי, שאותה הזכרנו בטור בערב חג העצמאות ("לתפארת מדינת ישראל"). כזכור, תהינו מדוע התקשורת הישראלית על כל גווניה אינה מטפלת בשערורייה הזאת ובתוצאותיה הכבדות.
אז הנה המספרים: בעקבות קריסת ההסכם של יוסי מימן וחוסיין סאלם עם מדינת ישראל וחברת החשמל שבבעלותה (הנושא נמצא עתה בבוררות), והעובדה שהערבויות הסמליות מאוד שניתנו להסכם (גם עובדה תמוהה) לא מומשו עדיין - תעריף החשמל לאזרחים קפץ בכ-30% ב-3 השנים האחרונות. מדובר בכ-6 מיליארד שקל בשנה, כ-18 מיליארד שקל ב-3 השנים האחרונות.
אם חברת החשמל ומדינת ישראל היו נערכות כראוי לתסריט שבו ההסכם קורס, אפשר היה להציל לפחות חצי מהסכום, אם לא שני שלישים ממנו, כלומר יותר מ-10 מיליארד שקל. אלה הסכומים העצומים של הנזק, ואיש אינו מצייץ.
eli@globes.co.il
