לתפארת מדינת ישראל

בנימין נתניהו, זהבית כהן, יוסי מימן ומוטי זיסר - מדליקי משואות דמיוניות

בנימין נתניהו/ איור : גיל ג'יבלי
 בנימין נתניהו/ איור : גיל ג'יבלי

אני, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מתכבד להדליק משואה זאת לכבוד הפערים החברתיים בישראל, מהפערים הגדולים ביותר בעולם שהלכו והתחזקו מאוד בתקופת מנהיגותי. אני מתכבד להדליק משואה זאת גם לכבוד מחירי הדירות שעלו בתקופת כהונתי כראש ממשלה בעשרות אחוזים, שיעבדו אתכם לכל החיים אבל הפכו את רובכם לעשירים על הנייר, וגם לכבוד ועדת בכר, הוועדה שהעבירה את השליטה על העתיד הפנסיוני שלכם, את השליטה על מאות מיליארדי שקלים, לשלוש-ארבע קבוצות בלבד, הקפיצה מחירים, העשירה מעטים על חשבון הרבים, הרחיבה פערים ואותתה על שוד הפנסיה הגדול - בניגוד מוחלט למה שהבטחתי לכם.

אני רוצה להודות במיוחד לעיתונאיי-משרתיי-נאמניי הכלכליים שממשיכים ללא לאות להרעיף עליי מחמאות מלטפות ולשווק את מרכולתי למרות המציאות הלא פשוטה. אחד מהם אף הפליא וקבע שאני ידוע כאדם מוכשר באופן קיצוני וכבעל יכולת קריאה והבנה יוצאות דופן, ורק רציתי שתדעו שכל כוונותיי היו באמת טובות, טהורות, נבעו מכישרון קיצוני ונולדו מיכולת קריאה והבנה יוצאות דופן.

למרבה הצער, הדרך לגיהנום רצופה גם בכוונת טובות וטהורות, אבל לפחות עכשיו מתכוונים לבנות לי ארמון ולרכוש לי מטוס כדי לשפר את הרגשתי. כדי ליהנות מכיש רונותיי המצוינים, הקיצוניים ויוצאי הדופן אני מציע לכם ביום העצמאות הזה לחפש בגוגל ראיון שערכתי לאחרונה עם פרופ' איטלקי לכלכלה שנערץ עליי יחד עם העיתונאי מרעיף המחמאות הדביקות כדי להבין איך אני אוהב ראיונות עם מסרים לציבור: 100% צמר גפן מתוק שעוטפים אותי, 0% שאלות קשות ומרחב פתוח לשיווק סיסמאות קליטות.

אם יש אירוע מכונן אחד ששיקף היטב את השלכותיה של ועדת ההון-שלטון-עיתון, הלא היא ועדת בכר - היוהרה, הזחיחות, ההשחתה והריקבון של שוקי ההון - הוא התרחש אי שם בתחילת 2006. המקום: אמפיתיאטרון קיסריה; מעבירים את זמנם של האורחים בנעימים: ריטה ורמי קליינשטיין; המארחים: רון לובש ואמיר קס ז"ל; סיבת החגיגה: ההשקה של בית ההשקעות פריזמה, בבעלות קרן מרקסטון, לאחר רכישה מסיבית של נכסים מהבנקים; האורחים: שמנה וסלתה של הקהילה העסקית בישראל; העלות: בסביבות מיליון שקל.

שנתיים מאוחר יותר, פריזמה דעכה ולבסוף התפרקה, אבל לאורך התקופה הזאת היו לובש וקס מלכי העיר ואיתם אליוט ברוידי ואלן הבסי, לשעבר החשב הכללי של ניו יורק והמשקיע הגדול ביותר בקרן. העיתונות הכלכלית נפלה לרגליהם והתרפסה בפניהם, והכול מחאו כף למשקיע הזר שיכניס סטנדרטים חדשים לשוקי ההון ואולי יביא איתו את גולדמן זאקס. לימים התברר שקרן מרקסטון התבססה על שוחד שנתן ברוידי להבסי ושניהם נשלחו למאסר. זה לא מנע מפריזמה לשפוך ב-2006-2007 כ-20 מיליון שקל בשנה על מסעות פרסום גרנדיוזיים ששטפו את העיתונות הכלכלית והטלוויזיה.

בתי ההשקעות האחרים נסחפו אחרי השיגעון ואת המחיר שלו שילמנו אנחנו. זה היה חלומם הרטוב של אותם אנשי עסקים בתחפושת של עיתונאים שקידמו את ועדת בכר - שיטפון של פרסום שיהפוך גם אותם למצליחנים. מגרשי החניה של פריזמה היו אז גדושים ברכבי שטח מפוארים, בית ההשקעות הציע שכר מפוצץ ל"כוכבי" שוק ההון וסחרר את כל המערכת. העברת העושר למעטים הייתה אז בעיצומה, אין כמו כספם של אחרים לעשות את זה כמה שיותר מהר, כמה שיותר הרבה, כמה שיותר חזק.

"גלובס", שניסה אז להתריע על ההשלכות של ועדת ההון-שלטון-עיתון, זכה לגידופים והכפשות אין ספור. המקהלה שקידמה את ועדת בכר, אותה מקהלה שקידמה בשנתיים האחרונות את ועדת הריכוזיות, היא מקהלה אלימה במיוחד, מתוחכמת במיוחד וצבועה במיוחד, וחברים בה רגולטורים, חברי כנסת וכל מיני תנועות עם שמות מפוצצים המופעלות כמו בובות על חוט. היא פועלת כמו במאפיה: מי שלא מיישר קו הופך באמצעות מנגנון משומן מאוד של הכפשות למושחת. בעוד שנה-שנתיים, ועדת הריכוזיות תקרוס מעומס הצביעות שלה ועומס ההבטחות שלה, בדיוק כפי שקרה עם ועדת בכר. עד אז, ימשיכו לסמם אתכם בסיסמאות כמו "מוכשר באופן קיצוני".

זהבית כהן/ איור : גיל ג'יבלי
 זהבית כהן/ איור : גיל ג'יבלי

אני, זהבית כהן, מנכ"לית אייפקס ישראל, מדליקה משואה זאת לכבוד הרווח האדיר שהשגתי עבור הקרן הבריטית בחברת תנובה ובחברת בזק. 6 מיליארד שקל רווח, תשואה של מאות אחוזים על ההון העצמי בתוך שנים ספורות ו-0 תשלום מס למדינה שממנה הפקנו את הרווח. אני רוצה להודות לממשלת ישראל שהפריטה את בזק, לקיבוצים ולמושבים שהחליטו להפריט את תנובה ולרשות המסים שהעניקה לנו בפרה-רולינג 0% מס בישראל על שתי העסקאות.

אני רוצה גם להודות במיוחד לממשלת ישראל בראשות נתניהו שגילתה חוסר אונים מוחלט כשבועת הנדל"ן פה פרחה ולבלבלה ואפשרה לתנובה למכור את הנדל"ן שלה במחירים שמעולם לא חלמתי עליהם. אני גם מודה מעומק לבי על השטיח האדום שפרסו לנו, הקרנות הזרות, אף שבאנו לעשות סיבוב ותו לא. אבל את התודה הנרגשת ביותר אני שולחת לכם, הצרכנים הישראליים, במיוחד ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל. תודה לכם, צרכנים יקרים, שאפשרתם לנו לדפוק אתכם הן במחירי הסלולר, הן במחירי הטלפוניה הנייחת (עד היום בזק עושה זאת) והן במחירי מוצרי החלב. תודתי שלוחה לכם במיוחד אחרי שמרדתם במחאת הקוטג', הפגנתם כלפינו תיעוב ובוז ורכשתם לנו טינה עזה. למרות השנאה היוקדת הזאת, לתנובה בכלל ואליי בפרט, המשכתם להאמין במוצרינו המצוינים. המשיכו לעשות זאת, בבקשה, עד שניפטר מהחזקותינו בתנובה לטובת הסינים.

אני כבר חושבת על הסיבוב הבא, לאור הקושי שלי לעשות זאת בבית ההשקעות פסגות, בגלל שכמה נודניקים ב"גלובס" לא אפשרו לי להעלות את דמי הניהול בחופשיות. בכל מקרה, מה אתם אומרים על הפרטת תעש או הדואר? נראה לי ממש סבבה.

אחרי הטור שפרסמנו בסוף השבוע האחרון קיבלנו מייל מבכיר לשעבר ברשות המסים, שהתלונן על המגמתיות וטען שהולכנו שולל את הקוראים בגלל המידע שהיה חסר בו. הבכיר לשעבר טען שהפטור ממס למשקיעים זרים קיים בכל המדינות המפותחות והוא מתבסס על פקודת מס הכנסה ועל אמנות המס שעליהן חתומה ישראל.

עם זאת, הוא הוסיף, רוב המדינות המתפתחות סוברות אחרת ומחייבות לכאורה במס משקיעים זרים. אותו בכיר צודק לחלוטין: אכן, יש אמנות מס ויש פקודת מס, אבל העובדה שהכול חוקי לא הופך את זה ללגיטימי. בפועל, התחרות ההרסנית על 0% בין המדינות כדי למשוך השקעות זרות היא אחד המנועים הגדולים לאי-השוויון הגלובלי. משקיעים זרים או משקיעים בכלל מצאו את עצמם משלמים מסים בסכומים מזעריים, אם בכלל, על השקעותיהם (מיסוי על ההון) בעוד רוב האזרחים משלמים מיסוי כבד על עבודה. זה אבסורד, ואחד הדברים שמציע למעשה הכלכלן הפופולרי תומאס פיקטי היא להטיל מס גבוה יותר על העשירים באמצעות שיתוף פעולה גלובלי.

אותו בכיר אף טען שפספסנו בהצפת הערך האדירה בתנובה והוא התכוון לנדל"ן, ששכב כפיל לבן בדוחותיה וכל השנים לא הניב כל הכנסה חייבת במס (כנדל"ן להשקעה). זריקת הנכסים לשוק, טען הבכיר, יצרה פעילות מניבת הכנסות שלא היו בעבר (בניית מגדלי מגורים וכדומה) שהניבו מע"מ, מסי רכישה ועוד.

הטענה של הבכיר קצת מקוממת. בסופו של דבר הקרקעות של תנובה הן עדות למפעל המפא"יניקי שהעביר למעשה קרקעות של מדינה לידי ארגוני המושבים והקיבוצים בחינם. בעסקת תנובה נמכרו הקרקעות בת"א (השוק הסיטונאי והנכס ליד מגדלי עזריאלי) ליזמים פרטיים (גינדי, רבוע כחול וחברת קנדה). למעשה, על הנכסים של המדינה, כלומר שלנו, נבנים כ-2,300 יחידות דיור ועוד משרדים במחירים מנופחים. הפעילות הזאת אמנם ייצרה הכנסות למדינה, אבל ההכנסות הללו הן סוג של התמכרות לבועת הנדל"ן. למה לא ללכת לתסריט הרבה יותר מאוזן: הקרקעות ייוותרו בידי המדינה והיא תקים עליהן פרויקטים של דיור בר-השגה לאלפי זוגות צעירים? ההכנסות למדינה אמנם יירדו, אבל המחיר יהיה דיור במחיר שפוי. איזה תסריט מצחיק זה, במיוחד מצחיק את בכירי האוצר ואת רון חולדאי, ראש עיריית ת"א.

יוסי מימן/ איור : גיל ג'יבלי
 יוסי מימן/ איור : גיל ג'יבלי

אני, יוסי מימן, בעל השליטה לשעבר בחברת אמפל ועדיין בעל השליטה בערוץ 10, מתכבד להדליק משואה זאת לאחר שהובלתי את אמפל לפירוק מהדהד ומחיקת קרוב למיליארד שקל מכספי בעלי האג"ח. דאגתי לעצמי ולסמנכ"לית הכספים שלי באמפל ויחד משכנו עשרות מיליוני שקלים בשכר ובבונוסים דמיוניים, הכול באישור כמובן, וגם הוספתי בונוס בדמות עסקת בעלי עניין בעייתית. אני רוצה להודות לידידי לעת צרה נוחי דנקנר. טוב שהוא משך אליו את כל האש על הסדרי החוב באי.די.בי; כך תומכיי בתקשורת האלקטרונית והכתובה יכלו לעטוף אותי באהבה רבה בעת מצוקתי הרבה, לא הפנו לעברי את החצים ולא העלו את השאלות הקשות והמתבקשות בעקבות שערוריית הגז המצרי ותעלומתו.

טוב, אם שרפתי מאות מיליונים על ערוץ 10, אז לפחות שייצא לי מזה משהו. להזכירכם, זו אותה עסקה ישראלית-מצרית שיזמתי עם ידידי חוסיין סאלם, מקורבו של מובארק, לאספקת גז טבעי לחברת החשמל. זו אותה עסקה שקרסה עם הדחת מובארק ואיתם קרסו מיליארד שקל מכספכם. זו אותה עסקה שכה חשקתי בה, עד ששכרתי בלש פרטי כדי לעקוב אחרי יוסי פריצקי, אז שר התשתיות, בגלל התנגדותו לעסקה.

ביום העצמאות הזה אני שולח מפה דרישת שלום חמה לשותפי בעסקה חוסיין סאלם שנמלט לספר ד אחרי נפילת מובארק ונשפט שלא בפניו ל-15 שנות מאסר על שחיתות, בין היתר, בעסקת הגז עם ישראל. החזק מעמד, חוסיין יקירי, אני מבין שאתה מתאמץ להגיע להסדר הסגרה. ולכם, אזרחים יקרים, אני רוצה לומר שצר לי שלא אופיע גם בעצמאות הזה במדורי הרכילות ולא אספק לכם הצצה למסיבה גרנדיוזית, מאלה שנהגתי לארגן בכל חג בביתי רחב המידות בהרצליה פיתוח. כמה שאני מתגעגע לחיכוך עם כל המי ומי, לטאלנטים של ערוץ 10 ואפילו לסטנלי פישר חובב המיליארדרים שהפציע בביתי באחת המסיבות.

לפני יותר מעשר שנים הרים יוסי מימן ידיים ושלח את ערוץ 10 להקפאת הליכים עם חובות של כמה מאות מיליוני שקלים, בעיקר לבנק לאומי. הנאמנים בבית המשפט היו אז עו"ד אלי זוהר (בלי כל קשר, בנו גיא הוא אחד הטאלנטים בערוץ) ועו"ד ליפא מאיר, היום הנאמן-מפרק של בית החולים הדסה. נאמנים ומפרקים זה עסק נהדר ומתגמל מאוד לעורכי הדין. מימן פתח אז בבליץ תקשורתי כדי להסביר את המהלך, משהו בסגנון אכלו לי, שתו לי, נמאס לי לשרוף כסף. הסדרי חוב לא היו אז באופנה, לפחות לא תחת הזרקור התקשורתי, אבל חלוצי התספורות היו חברת הכבלים תבל וגם ערוץ 10. לימים התברר שבנק לאומי מחק לערוץ 10 של מימן 150 מיליון שקל, בדיוק אותו סכום שהתכוון הבנק למחוק לחברת גנדן של נוחי דנקנר.

ראו את ההבדל: המחיקה לגנדן ולדנקנר הפכה למהומת אלוהים; המחיקה לערוץ 10 של מימן נקברה תקשורתית. מתברר שאם מוחקים כספים עצומים למען הדמוקרטיה כביכול, למען חופש הביטוי כביכול, הכול פתאום הופך ללגיטימי וכשר. אבל אם זה טייקון כושל, זה הופך למעשה אנטי דמוקרטי. אז יש לנו חדשות בשבילכם: שניהם גרועים באותה מידה, אבל בגלל פסטיבל ההדחקה וההכחשה סביב ערוץ 10, המקרה שלו הרבה יותר גרוע: הוא משקף את הצביעות התקשורתית הגדולה.

עסקת הגז המצרי גרמה לישראל נזק אדיר, שהתבטא בין היתר גם בחשבון החשמל שלנו. העסקה הזאת, החוקרים הפרטיים סביבה, אנשי העסקים סביבה, התמיהות שהעלתה - כל-כולה נקברו תחת הצביעות הזאת. בפעם הבאה שבנק לאומי ימחק לכלי תקשורת אי אלו עשרות מיליוני שקלים ויותר אנחנו נמשיך לא לדעת. והבנק עשוי לעשות זאת, או כבר עשה זאת (גלגול לעשרות ולמאות שנים הוא גם מחיקה) לאחד מכלי התקשורת, לבד מערוץ 10. מה שנחמד בכל הסיפור הזה הוא שראשיו של אותו כלי תקשורת ימשיכו להטיף לנו מוסר על שחיתות, הסדרי חוב שערורייתיים והתעשרות של בודדים על חשבון הציבור. מאחורי הדלת, מתגלה פרצופם האמיתי: הם בדיוק כמו אלה שעליהם הם מותחים ביקורת.

מוטי זיסר / איור : גיל ג'יבלי
 מוטי זיסר / איור : גיל ג'יבלי

אני, מוטי זיסר, בעל השליטה לשעבר בחברת הנדל"ן אלביט הדמיה, מתכבד להדליק משואה זאת לכבוד התספורת הגדולה ביותר מאז ומעולם במשק הישראלי של חברה יחידה. מיליארד שקל מחקתי לבנק הפועלים בחוב בנקאי ועוד 1.8 מיליארד שקל מחקתי כחוב מוסדי לבעלי האג"ח. 400 מיליון שקל מכל זה זרמו לחברה פרטית בשליטתי המלאה תחת השם המפוצץ "דמי ניהול".

אני רוצה להודות, ראשית, בדיוק כמו ידידי לעת צרה יוסי מימן, לידידי האחר לעת צרה נוחי דנקנר שעמד בחזית וספג את כל האש התקשורתית על הסדרי החוב, אף שהסדר החוב שלו לא ממש היה תחרות, לקחתי בגדול. אני גם רוצה להודות לידידיי הבנקאים מהבנק הגדול במדינה, בנק הפועלים, שלמה נחמה, היו"ר לשעבר, דני דנקנר, סגן היו"ר והיו"ר לשעבר וצבי זיו, המנכ"ל לשעבר. תודה שלמה, תודה דני ותודה צביקה שהאמנתם בי לכל אורך הדרך. צר לי, זה לא הסתייע, וגם אם חתמתי עבורכם על "ערבויות אישיות", כולנו ידענו שהערבויות הללו אינן שוות דבר, כמו חתימה על הקרח.

ותודה ענקית מקרב לב גם לוועדת בכר שבזכותה זרקו עליי הגופים המוסדיים 2.5 מיליארד שקל בימים העליזים. איזה מצחיקים החבר'ה הצעירים האלה מהגופים המוסדיים. באו, התחננו שאלווה מהם טונות של כסף. אז מה, לא אקח? הכסף שכב על הרצפה ורק חיכה ליזם כישרוני כמוני. לא חשבתי לרגע שכל החבר'ה עם החליפות מסוגלים להבין את הפרויקטים החלומיים שיזמתי, את מרכזי הסחר והבידור שבניתי אי שם ברומניה, בולגריה, פולין, לטביה והונגריה. מה אכפת להם? ועדת בכר סידרה גם אותם.

במוצאי שבת האחרון כיכבה ברכה זיסר, אשתו של מוטי זיסר, בערוץ 2. המסר היה ברור: זכרו גם את המעשים הטובים שעשינו, לא רק את הלא טובים, והתכוונה בכך למפעל הפילנתרופי שהקימה (מאגר לתרומות מח עצם) שאכן ראוי לכל שבח (לפחות התספורת הגדולה מכספי הציבור הובילה לדבר חיובי לאותו ציבור). דובר שם על מחלת הסרטן של זיסר עצמו, שממנה הוא מתאושש כעת. מפה שלוחה לו רפואה שלמה, בריאות ואריכות ימים, זה הכי חשוב.

אלא שהשאלות הקשות לא ממש עלו בראיון וכך ברכה זיסר יכלה לדבר פשוט שטויות: זו לא תספורת, היא אמרה, הנושים קיבלו מניות, ושכחה ששווי המניות כבר לא יגיע לשווי התספורת, אלא אם כן נחכה 2,000-3,000 שנה.

אבל הסיפור הקטן מאחורי הסיפור הגדול הוא האחוזה שבנה זיסר לו וילדיו בפתח תקווה, אחוזה ששווה עשרות מיליוני שקלים. זיסר טענה שממש לא אכפת לה להיפרד מהחווילה, אבל שכחה לספר שלשני ילדיה שגרים במתחם זה ממש אכפת. עד כדי כך אכפת, שהם אפילו מוכנים להיכנס לנעליו של אביהם בפירעון המשכנתה, בהיקף של כ-16 מיליון שקל. מאיפה הכסף? באמת, מאיפה הכסף, כי לדבריה של זיסר "לא נשאר להם כלום". אז זהו, שהנושים חושבים שמדובר בהברחת נכסים.

הכסף הוא יחסית קטן לעומת המחיקות הענקיות, אבל העיקרון הוא שחשוב. בסופו של דבר, רוב פושטי הרגל בעולם העסקי ממשיכים לחיות די טוב. הם הצליחו לצבור מספיק כסף ב"אישי" או מספיק חברים שחייבים להם דבר אחד או שניים, או גרוש אחד או שניים, כדי להמשיך ולממן רמת חיים שרובנו רק יכולים לחלום עליה. או.קיי, אז אין מטוס פרטי. אבל רמת חיים מפנקת בהחלט יש.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988