דבר אחד נותר בבחינת נעלם וחידה לא פתורה בעלילות אהוד אולמרט. הכרעת הדין וגזר הדין בפרשת הולילנד זכו ועוד יזכו לתלי תלים של מילים ופרשנויות, אבל שם אחד נעלם מהם כמעט לחלוטין.
השם הזה אמנם לא הופיע כנאשם, אבל הוא שימש ציר שחיבר בין הכסף של עד המדינה לאולמרט, הוא שמר על ה"קופה" של אולמרט, בידיים שלו הוחזקו מאות אלפי שקלים לפחות, הוא היה יד-ימינו של אולמרט, "סמנכ"ל הכספים" שלו, היועץ המשפטי שלו, המוציא והמביא, הוא היה חברו הטוב או אחד מחבריו הטובים, הוא היה איש סודו, כמו שאוהבים לומר.
לו היה אפשר לבקש מהשופט דוד רוזן לתאר בשפתו התיאטרלית והבוטה את חלקו של עו"ד אורי מסר במה שהוא כינה ריקבון, חזירות, חמדנות, ניוון - נדמה לנו שהתוצאה לא הייתה ממש נעימה.
רוזן טרח לציין בגזר הדין את העובדות בנוגע למסר, והן שעד המדינה שמואל דכנר העביר סכומים של מאות רבות של אלפי שקלים לשולה זקן, סכומים שהועברו על-ידה למסר כדי לסייע לאולמרט במערכת הבחירות לעיריית ירושלים בשנות ה-90. כשזקן ביקשה מדכנר מאוחר יותר, כעבור כמה שנים, עוד כסף לכיסוי גירעונות, הוא העביר לרשותה 100 אלף שקל, שמתוכם העבירה זקן למסר 60 אלף שקל (40 אלף שקל היא לק חה לעצמה והפקידה בחשבונות ילדיה).
זקן ציינה כי מבחינתה מסר היה מעין ה"קופה" של אולמרט, וכך גם השופט רוזן מגדיר אותה - "קופה שנשמרה בידו של אורי מסר". סכומי הכסף הללו, קבע רוזן, מחוברים בטבורם למערכת הקשרים המושחתת ששררה בין עד המדינה לאולמרט לאורך שנים, מערכת קשרים מושחתת שבמסגרתה הועברו מאות אלפי שקלים על-ידי דכנר לאולמרט.
אז מה יש לנו פה? עו"ד מסר, שומר ה"קופה" שמתעופפים אליה מאות אלפי שקלים ואפילו מאות אלפי דולרים - כספי שוחד, סטיפות של מזומנים - נחלץ בעור שיניו מכתבי אישום הן בפרשת הולילנד והן בפרשות טלנסקי ומרכז ההשקעות.
הנימוקים המשפטיים מצוינים: מחסור בראיות והעובדה שמסר אינו עובד ציבור. עבירה של הפרת אמונים אינה חלה על אזרחים העובדים בצמוד לעובדי ציבור, בניגוד לעובדי ציבור "רשמיים" כמו אולמרט וזקן.
לא מעט גורמים במערכת המשפטית הרימו גבה, במיוחד פרקליטי זקן, שדרשו להעמיד את מסר לדין בעבירות של תיווך לשוחד או סיוע לקבלת שוחד. לטענתם, מסר היה מעורב באופן משמעותי בפרשת הולילנד ובפרשת חברת הזרע ואף קיבל מעד המדינה דכנר שכר-טרחה באופן ישיר. ניתן להרים גבה גם על כך ששומר הקופה מסר לא נדרש אפילו להעיד במשפט הולילנד, אף שהיו לו יחסים צפופים מאוד עם אולמרט, דכנר וזקן.
אפילו הנימוקים לסגירת התיק היו סוג של מיני כתב אישום כלפי מסר עם סוג של זיכוי מסויג. "חקירת המשטרה העלתה כי בתקופה הרלוונטית התקיימו יחסי חברות קרובים בין אולמרט לעו"ד מסר", נכתב בהחלטה לסגור את התיק בפרשת מרכז ההשקעות וטלנסקי. "הם היו שותפים לשעבר במשרד עורכי דין, עו"ד מסר ייצג את אולמרט ואת משפחתו במשך השנים בעניינים מגוונים, עו"ד מסר עמד בראש עמותות שהוקמו כדי לסייע לאולמרט במערכות בחירות שונות (כלומר, מנהל הקמפיין שלו בפועל - א"צ), עו"ד מסר אף חתם בצוותא עם אולמרט על ערבות אישית לחשבון של אחת העמותות האמורות - חשבון שבו נוצר גירעון של מיליוני שקלים - וסייע לאולמרט לכסות את החוב באמצעות כספיו של משה טלנסקי. ומעבר לכול, עו"ד מסר החזיק באותה תקופה עבור אולמרט 'קופה סודית' ובה מאות אלפי דולרים".
דבר אחד בטוח: עו"ד מסר עשה לביתו ולמשפחתו לא מעט וכנראה הפך לאיש אמיד מאוד כתוצאה ממינוף קשריו עם אולמרט. מחומר החקירה עלה כי אולמרט התערב לטובת לקוחותיו של מסר, קיבל החלטות בנושאים מהותיים הנוגעים לענייניהם, ולעתים אף שינה החלטות שהתקבלו על-ידי הגורמים המקצועיים באופן שהיטיב עם לקוחות אלה. בקיצור, קשרי הון-שלטון בגרסה הקלאסית.
הקביעות החמורות נותרו בחלל האוויר, ומהרעש וההמולה סביב אולמרט וזקן דווקא מסר יצא נשכר, אף שהיה אחד הצירים המשמעותיים בכל הפרשות. בידיו עברו טונות של מזומנים, שחלקם לא ממש מריחים מיושר.
המסר הכי חשוב מהכרעת הדין בפרשת אולמרט הוא שיש אפס סובלנות לשחיתות. רק צריך לקוות שהמסר הזה יחלחל גם לעניינים מושחתים משמעותיים נוספים, ודאי משמעותיים הרבה יותר מבחינה כספית.
אם המדינה תמשיך להקל בעונשם של עברייני המס, מתכנני המס וחוגגי ההון השחור - אז לא ממש התקדמנו הרבה. אם כל אזרח או כל חברה בישראל יודעים שאם הם מעלימים מס, מעבירים מזומנים בשחור חופשי-חופשי, לא מדווחים כחוק על תקבולי שכירויות מדירות בבעלותם, וכשהם נתפסים (אם בכלל) הם זוכים מן ההפקר (הם יכולים לסגור זאת בכופר, עבודות שירות או עונש סמלי, בטח לא שש שנים בכלא) - אז כוח ההרתעה הולך לאיבוד ואיתו המסר ממשפט אולמרט. פתאום מגלים שיש סבלנות יתירה לשחיתות כלכלית בהיקפי ענק.
כולנו גם צריכים לקוות שמשפט אולמרט לא שלח לנו גם מסר קלוקל: שיש אנשים שהם מעל החוק, כמו עו"ד מסר.
ייתכן שהמסר הזה נעשה חד עוד יותר אם מביאים בחשבון את זהותה של אשתו - עו"ד דוידה לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים כלכליים. ללחמן-מסר יש תדמית של לוחמת ללא חת ואבירת שלטון החוק, שמרבה גם להרביץ מוסר לבני החושך. מעניין מה חושבת המשפטנית גברת מסר על תפקידו של בעלה מר מסר בפרשות אולמרט.
לפחות דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות: חשבון הבנק של משפחת מסר צמח במקביל לצמיחת קשריו של מר מסר עם אולמרט. כפי שכולנו כבר יודעים, הקשרים הללו, המינוף שלהם והתוצאות שלהם לא ממש שירתו את האינטרס הציבורי, בוודאי לא את שלטון החוק.
השינה העמוקה של האוצר
כ-130 מיליארד שקל שוכבים בחברות הביטוח בלי שהחוסכים יוכלו להוריד את דמי הניהול המנופחים, אבל באוצר מנמנמים.
הטור שכתבנו על סוכני הביטוח והעמלות שלהם בשוק הפנסיה הציף את תיבת המייל שלנו בעשרות "ברכות" עם אבחנות רפואיות ופסיכולוגיות קשות ועם המלצה חד-משמעית לשלוח אותנו לאשפוז כפוי. סוכני הביטוח, אתם כבר מבינים, ממש לא אהבו את הטור, לא את האבחנה לכאורה שהם שותפים לשוד הפנסיה הגדול וכמובן לא את המספרים שהם לכאורה מרוויחים.
אז ככה: אחרי שנפגשנו עם נציגי הלשכה ועם כמה סוכני ביטוח עצמאים אנחנו שמחים לארח בטור את יובל ארנון, יו"ר הוועדה לביטוח פנסיוני בלשכת סוכני הביטוח, ולו רק כדי לתת במה לטענות ולהצעות של סוכני הביטוח.
דבר נוסף: אנחנו מפנים את כל העוסקים בשוק הפנסיוני - מחברות הביטוח, דרך סוכני הביטוח, לרגולטורים וכמובן ציבור החוסכים - לדוח של קרן הפנסיה מקפת, הנמצאת בבעלותה של מגדל, לשנת 2013:
עמוד 43: היקף התגמולים מדמי הניהול (ההפקדות) - 175 מיליון שקל.
עמוד 84: היקף העמלות לסוכני ביטוח - 126 מיליון שקל.
כלומר, 72% מדמי הניהול מההפקדות הלכו לסוכנים.
עמוד 76: שיעור דמי ניהול מההפקדות עומד על 3.79%.
כלומר, דמי הניהול לסוכנים היו 2.73% (72% מתוך 3.79%).
עמוד 84: 67% מדמי הניהול שגבתה הקרן היו מסוכני ביטוח וכמחצית מכך, 30%, היו מסוכנויות שבבעלות מגדל (הבנקים היו 0.8% מהפעילות). אם נניח ששליש מהלקוחות הגיעו מפעילות ישירה שבה הקרן אינה משלמת עמלות נראה שכל דמי הניהול מההפקדות הגיעו לסוכנים.
נתון מעניין נוסף: דמי הניהול הכוללים שנגבו (מהפרמיה ומהצבירה) היו 287 מיליון שקל, כלומר נתח הסוכנים בדמי הניהול הכוללים עומד על 44%.
ועוד נתון מעניין, מהביאורים בדוחות: סך הוצאות השיווק, העמלות והוצאות הרכישה האחרות של החברה גדלו בכ-16.4 מיליון שקל, בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד (עלייה של כ-11%). עיקר הגידול נבע מהוצאות בגין עמלות שונות לסוכנים, כתוצאה מעלייה בדמי הגמולים בזרוע ההפצה של הסוכנים, שהביא לעלייה בעמלות הסוכנים.
ואחרי שסיפקנו את העובדות החותכות הללו אנחנו רוצים לומר לסוכני הביטוח העצמאים שאיתם נפגשנו: אתם צודקים, המספרים המדהימים הללו הם דמיוניים מבחינתכם. רובכם לא גורפים את מה שמספרים הדוחות של קרן מקפת.
מבולבלים? הרי מספרים זה מספרים, אז למה אנחנו מצדיקים את סוכני הביטוח העצמאים? הסיבה היא שתיבת המייל שלנו נותרה מיותמת לחלוטין מתגובות של סוכני הביטוח שעובדים ב"סוכנויות ההסדר", כלומר סוכנויות ההסדר שנמצאות בבעלות ובשליטת חברות הביטוח והן-הן שגורפות את רוב השמנת.
רוב הציבור לא ממש מבין איך הדברים עובדים, אז ננסה להסביר: בישראל פועלים יותר מ-12 אלף סוכני ביטוח, אבל הבעיה העיקרית היא בסוכנויות הגדולות, אלו שמחוברת בטבורן לחברות הביטוח וחולשות בדרך-כלל על ההסדרים עם הארגונים הגדולים והבינוניים. זה הולך כך: סוכנות ההסדר באה למעביד כזה או אחר ומציעה לו דיל נפלא: אני אטפל לך בתפעול של כספי הפנסיה. מה זה תפעול? זה לקחת את הצ'ק הגדול של החברה המחבר את כל הסכומים שמופרשים לכל העובדים וממנו לפצל - לכל עובד ועובד, לכל קרן וקרן שבה הוא חוסך וכדומה. התפעול הזה מתבצע לרוב תמורת תשלום זניח, ואפילו במחירי הפסד. בתמורה מקבלת סוכנות ההסדר גישה לעובדי הארגון כמקשה אחת (הם למעשה הופכים שבויים שלה - לעובד אין אפשרות להתקשר ישירות לסוכן אחר ובפועל גם עם קרן אחרת) - והיא יכולה לשווק להם כמובן את מוצרי הפנסיה (בדרך-כלל של החברה האם) וגם מוצרים נוספים כמו ביטוחי בריאות. הדיל הזה משתלם מאוד לכל הצדדים: גם למעסיק, גם לסוכנים שגובים עמלה בריאה בלי להתאמץ יותר מדי, כפי שהוכח בדוחות מקפת, וגם לחברות הביטוח שמשווקות דרך הסוכנויות שבבעלותן את מוצריהן.
הרעה החולה הזו היא תוצאה של הנמנמת שתקפה את אגף שוק ההון באוצר. דורית סלינגר, הממונה על האגף, מתעסקת באחרונה בשטויות שעושות הרבה רעש אבל הרבה פחות משמעותיות. למשל, ההצעה להפריד את סוכנויות ההסדר מחברות הביטוח ולאלץ את האחרונות למכור אותן שוכבת באוצר כאבן שאין לא הופכין, והיא מתבקשת מאוד, אך פוגעת באינטרסים של חברות הביטוח ולכן לא מתבצעת.
בסופו של דבר המטרה צריכה להיות הצרכן. ולכן האוצר צריך לבצע רפורמה פשוטה מאוד: להפריד את הסוכנות המשווקת מהסוכנות המתפעלת מול המעסיק. למה ארגון צריך לעבוד רק עם סוכנות אחת, רק מטעמי נוחות? בשוק נורמלי המעסיק צריך לפתוח חדרים לכמה סוכנויות שיציעו את מרכולתן לעובדים ואלו יבחרו את ההצעה הזולה ביותר או מה שנראה להם הכי טוב. המטרה הזו תושג רק אם סוכנויות הביטוח יתחרו על הלקוח בחצר המעסיק.
הדבר השני שבו האוצר נתקף נמנמת הוא ביטוחי המנהלים. הביטוחים הללו עברו כמה גלגולים עד שיצאו השנה מן האופנה כמעט לחלוטין השנה בגלל הוראות רגולטוריות (האיסור על הבטחת מקדם המרה). ביטוחי מנהלים הם סוג של פוליסה שבה חברת הביטוח מבטיחה לשלם לכם כך וכך מדי חודש עם צאתם לפנסיה. כזכור, חישוב הגמלה החודשית מתבצע בעזרת לוחות תמותה המעריכים את מספר החודשים הצפויים לחייו של החוסך מהגיעו לגיל הפרישה (בעגה הפנסיונית מכנים זאת "מקדם המרה"). באופן גס, החיסכון שנצבר לאורך שנות העבודה מחולק למקדם ההמרה, ועל בסיס החישוב הזה משולמת הקצבה הפנסיונית החודשית. כמובן, ככל שתוחלת החיים הממוצעת עולה, כך גם מקדם ההמרה קופץ והקצבה החודשית, בהתאם, קטנה. מדובר בנתון משמעותי מאוד: אם בשנות ה-80'-90' מקדם ההמרה עמד על כ-140-150, היום עומד מקדם ההמרה על יותר מ-200-210, כך שהפנסיה החודשית של רוב החוסכים הולכת ומצטמצמת עם השנים.
בפוליסות ביטוח המנהלים המאוד ישנות נקבע מקדם המרה יחסית נמוך ומובטח שלא משתנה עם השנים, ומכאן יתרונן הגדול. החיסרון הענק שלהן הוא דמי הניהול. מ-2003 האוצר אמנם הגביל את דמי הניהול לביטוחי המנהלים החדשים בהדרגה, עד לתקרה של 1.05% מהצבירה ו-4% מהפרמיה השוטפת, אבל הפוליסות הישנות יותר, הקרויות "משתתפות ברווחים", הן הבוננזה הכי גדולה של חברות הביטוח. בהן החברות גובות דמי ניהול במודל אחר, של 0.6% מהצבירה ו-15%(!) מהרווחים. כלומר, אם הקרן מניבה לחוסכים תשואה של 10% בשנה מסוימת, 1.5% אוטומטית עוברים לדמי ניהול. כך יוצא שאנשים עם ותק בחיסכון באמצעות הפוליסות הללו משלמים לעתים דמי ניהול שנתיים שמסתכמים בעשרות אלפי שקלים. והבעיה הכי גדולה: אי אפשר בפועל לנייד אותם ולנסות לשלם כמה שפחות, כי הלקוחות שבויים לחלוטין של חברות הביטוח. אם תנייד, הרי תאבד את מקדם ההמרה הנוח.
השורה התחתונה מכל בליל המספרים הללו היא שכ-130 מיליארד שקל שוכבים אצל חברות הביטוח בלי שהחוסכים יוכלו לשפר את תנאי דמי הניהול המנופחים בהם והאוצר ממשיך לישון. מה קרה, האוצר מפחד שחברות הביטוח יעתרו לבג"ץ כי זה שינוי חוזה בדיעבד לכאורה? אז שיעתור ובית המשפט יפסוק. המדינה משנה פה חוקים על ימין ועל שמאל, כמעט בכל יום, אז מספיק עם הפחד - גם אם צריך להתמודד עם 3-4 חברות, על סוכנויות הביטוח שלהן, שקיבלו כוח בלתי נתפס על הכסף שלנו בגלל ועדת ההון-שלטון-עיתון, הלא היא ועדת בכר.
eli@globes.co.il
