בציר 1965 נחשב לבציר עלוב למדי בבורדו. 1965, אתם כבר ודאי מנחשים, היא כמובן שנת הולדתי. בציר 1964, לעומת זאת, היה בציר לא רע בכלל. במיוחד בגדה הימנית של נהר הג'ירונד, זו שבה שוכנים תתי-אזורי היין הנפלאים פומרול וסנט אמיליון (שעליהם מאפילים תדמיתית בדרך כלל, ולא תמיד בצדק, אזורי היין המהוללים של הגדה השמאלית - המדוק, ובתוכו תת-האזורים המפורסמים כמו מרגו, פוייאק ואחרים). וזה הזמן לווידוי קצר: מעולם לא יצא לי לשתות יין מ-1965. או מ-1964.
בעצם, ספורות עד מאוד הן הפעמים שבהן שתיתי יין מבוגר רציני ממש. כן, אני יודע, זה נשמע לא טוב. תזמינו אותי, אם זה מפריע לכם, בפעם הבאה שבה אתם פותחים בקבוק כזה. אל תדאגו, אני כנראה לא אבוא. ומי שנדמה לו שזה אמור להפריע לי להיות מבקר יין רציני, צודק. זה מפריע לי. וגם זה שאין עדיין שלום. מה בדיוק אני יכול לעשות בעניין חוץ מלקטר? להגנתי אומר שעל זה שלא שתיתי יינות זקנים וגדולים ממש, מעולם לא קיטרתי. וכשהוזמנתי, לא באתי. מיזנטרופ כבר אמרתי? והנה, איכשהו, יצא שלהזמנה שקיבלתי לפני כמה ימים לא סירבתי. לא יודע למה. אולי גם סוציופת כמוני מתקשה לסרב כשמנפנפים מולו בשנתונים כמו 1964 ו-1953 - עוד בציר לגמרי לא רע בבורדו.
כן, הייתה זו טעימת יינות בורדו, וליתר דיוק שלושה יקבים עלומי שם למדי מאזור סנט אמיליון.
אנשי דרך היין שמו להם למטרה לא רק למכור יין (אל תדאגו, הם מכרו לא מעט בקבוקים בערב הזה), אלא גם לחנך את לקוחותיהם ולהשכילם. בטווח הארוך זה משתלם. ועדיין, יש הבדל גדול בין לחנך לקוחות על-ידי פתיחה מזדמנת של יינות מיקבים בעלי שם, ובין אתגור חכם של הטועמים בשלושה יקבים שאיש לא שמע עליהם, אולי אפילו לא במכורתם, מבצירים שהם כבר ארכיאולוגיה של ממש. ואכן, לא כל הטועמים בערב המרגש הזה הצליחו להתחבר לטעמים המאתגרים שהציבו חלק מן היינות בפנינו.
ועדיין, גם אם מורידים את מקדם הציניות והמסחריות, קשה, לי לפחות, שלא להסיר את הכובע בפני קובי שקד, המנהל המסחרי של קבוצת האחים שקד, בעלת רשת חנויות דרך היין, ובפני הילה רונן-סהר, המנהלת המקצועית של דרך היין. במשך שעתיים ארוכות ומרתקות הרביצו השניים תורה במאזיניהם מבלי לעשות להם ולעצמם הנחות (רונן-סהר הגיעה חולה).
ואחרי שנרגעתי קצת מההתרגשות - מה לעשות, ל"וואחש" כמוני גם בקבוק של Chateau Roudier האלמוני הוא מרגש, במיוחד אם הוא בן 60 - לא יכולתי שלא להצטער על כך שכנראה כבר לא עושים, וגם לא יעשו יותר, יינות כאלה. לא יעשו, מכיוון שאפילו שלושת היקבים הצנועים הללו נעזרים (כבר מ-1979) בשירותיו של יועץ היין העסוק ביותר בעולם, הלוא הוא מישל רולאן הבלתי נלאה, זה שאפילו יקב אמפורה שלנו משתמש זה כמה שנים בשירותיו הטובים (אני דווקא מוכן להתווכח על ה"טובים" הזה), יחד עם עוד כמאה יקבים ברחבי העולם כולו, מברזיל ועד סין.
אחרי מקבץ של שלושה יינות מבציר נוכחי, שנת 2010 המצוינת, שהיו כולם טובים מאוד אבל מודרניים עד זוב דם, ובטעימה עיוורת, לעולם לא הייתי מנחש שהם מגיעים מבורדו דווקא, ואולי אפילו לא מצרפת, חזרנו אחורה במנהרת הזמן. בתחילה לשנת 2005, שכבר הציגה את כל אותם הסירחונות האהובים עליי, גם אם בראשית דרכם, ואחר כך לבצירים מוקדמים הרבה יותר כמו 1988 ואחריו היינות המדוברים מ-1964, שפתאום הבנתי שאולי לא נולדתי בה, אבל לעומת זאת '"עשו אותי" בסופה - ואחריהם 1959 - בציר אגדי של ממש, 1955 ו-1953. לא רק שכולם היו בחיים, רובם היו פשוט נהדרים, כשמפליא לעשות המבוגר מכולם, בציר 1953 בן ה-60, שהתגלה כיין חי ולא בועט, אלא מלטף ומרתק. בקיצור, לערב אחד הייתי פתאום גיבור אמיתי, אינדיאנה ג'ונס של היין. תזמינו אותי שוב, אני אבוא. אולי. תודה.
טעימה
יינות סנט אמיליון 2010
Chateau Roudier, Montagne St. Emilion, 2010. היין הכי פשוט מבחינת ייחוסו, או יותר נכון חוסר ייחוסו, היה גם, בסיבוב הצעיר לפחות, הכי פחות מעניין. הכול יחסי, כמובן, מפני שהיה זה יין טוב מאוד, אבל בתור יין אמריקאי או ישראלי. ביין מבורדו אמור חובב היין לחפש, אני לפחות, משהו קצת יותר מורכב ו"מלוכלך", אם יש עוד דברים כאלה בכלל. בציר 1988 (שאפשר אגב לנסות ולהשיגו תמורת 570 שקלים בדרך היין) היה כבר סיפור אחר לגמרי, ו-1953... נו, טוב. 240 שקלים
Chateau Cap de Mourlin, St. Emilion Grand Cru Classe, 2010. אל תיתנו לגרנד קרו לבלבל אתכם. מדובר בתואר המחולק די בקלות בסנט אמיליון. לא לכל אחד, אמנם (בכל זאת רק 63 יקבים מתוך מאות רבות), ועדיין. גרנד קרו קלאסה B - דירוג שלו זכו רק 14 יינות, ב-A שני יינות בלבד - שאטו שבאל בלאן ושאטו אנגלוס הם כבר סיפור אחר לגמרי. בכל מקרה, מדובר ביין כיפי וסקסי עד מאוד - מאוזן, רך, מלא ניחוחות פרי אדום ושחור ואפילו פרחים סגולים. שוב, מודרני מאוד אבל טעים לאללה. נסו לשים יד על בציר 2005 תמורת עוד 100 שקלים בסך-הכול. 470 שקלים
Chateau Balestard la Tonnelle, St. Emilion Grand Cru Classe, 2010. 70% מרלו, 25% קברנה פרנק ו-55% קברנה סוביניון (הבלנד די דומה בכל השלושה). הנגיש והמוכן ביותר לשתייה משלושת הינוקות. אף נהדר וטעם עגול ומלטף. יין ידידותי, קצת יותר מדי אפילו בשביל בורדו (לטעמי כמובן), במיוחד כשחושבים על זה שהחבר'ה מהשאטו הזה מייצרים יין כבר מהמאה ה-15 כנראה. 560 שקלים
טיפה
חגיגה ברקנאטי
באירוע השנתי של יקבי רקנאטי יציעו טעימות מיינות הסדרה החדשה ושל הבצירים החדשים. יוגשו גם יינות חדשים שטרם יצאו לשוק ויתקיימו טעימות חבית של זנים מיוחדים. אפשר יהיה לרכוש במכירה עתידית יינות מבטיחים בהנחה משמעותית. שישי 30.5, 09:30-14:30, 25 שקלים. גשר העץ 16, פארק תעשיות עמק חפר. לפרטים נוספים והרשמה טל' 04-6222288