הסוב-יודיצה - בדיחה נלעגתשטף הפרשנת, דברת וברברת לאחרונה סביב משפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עשה (שוב) לחוכא ואטלולא את עיקרון הסוב-יודיצה במשפט הפלילי בישראל.
בדומה לילד שקרא "המלך עירום" ב"בגדי המלך החדשים," תמה בננו אראל שלמד לאחרונה לבגרות באזרחות על עיקרון הסוב-יודיצה, כיצד מתנהל הדיון בתקשורת במשפטו של אולמרט, בהתעלם מהאיסור הפלילי.
העיקרון (בדיון, בלטינית sub justice) קובע כי אסור לכלי תקשורת לחוות דעה על הליכים פליליים טרם סיומם. הוא נובע מהחשש שהפרסום עלול לפגוע בשיקול-דעתם השיפוטי של השופטים בבואם להכריע בתיק. הכלל רלוונטי להליך בו היה מעורב אולמרט בפני השופט דוד רוזן, לערעורים התלויים בבית המשפט העליון ולאלה שיוגשו אליו בקרוב.
סעיף 71 בחוק בתי המשפט מ-1984 מעמיד הגנות לאנשי התקשורת בקבעו כי על פרסום האסור להיות "במטרה להשפיע על ההליך ותוצאותיו", האיסור הפלילי חל גם כאשר ההשפעה על ההליך או תוצאותיו נצפית מראש כאפשרות קרובה לוודאי. הפרת האיסור דינה מאסר שנה אחת.
יש להניח כי אנשי התקשורת פועלים לרב בתום-לב ולא במטרה להשפיע על ההליך. אולם, ברדיפתם הטבעית אחר כותרות ורצונם לחדש עלולים הם להיות כלי משחק בידי הצדדים לתהליך המשפטי, המנהלים מלחמה תקשורתית וציבורית במקביל. נראה כי אפילו רשויות החוק מדליפות לתקשורת ראיות התומכות בעמדתן (הפרה מהסוג החמור ביותר).
נדמה כי בתיקי ראש הממשלה לשעבר, ראינו השלכות משפטיות לראיונות תקשורתיים. כזכור, נאלץ פרקליט המדינה לשעבר משה לדור להתפשר ב-2012 עם אולמרט שתבע ממנו פיצויים, בעקבות דברים שגויים שלו בראיון, לפיהם לא החזיר אולמרט הלוואה מסוימת.
חשוב מכך, תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת טרם השמעתן בבית המשפט, ובכך הן "נזדהמו". שולה זקן ציינה לאחרונה כי כינויה כ"שקרנית" בראיון שנתן לטלוויזיה אחד מעורכי דינו של אולמרט, עודד אותה להיכנס להסדר הטיעון.
אין ספק כי משפטי אולמרט היוו ליגה משל עצמם בחזית התקשורתית. אפילו בתיקים מתוקשרים פחות ניכרים ניסיונות להשפיע באמצעות התקשורת על הליכי חקירה ומשפט.
כמעט שאינה נאכפת
הפרת הסוב-יודיצה כמעט שאינה נאכפת בישראל. ביולי 2013 הביעה שופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בכנס למשפטנים, את דעתה שאיסור הסוב-יודיצה הפך אות מתה. היא ציינה כי מאחר שחופש הביטוי מקבל מעמד בכורה, הנחה היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד לדין בעבירת סוב-יודיצה, אלא במקרים יוצאי דופן.
במדינות רבות לא נכלל עיקרון הסוב-יודיצה בספר החוקים. אין הוא מ"שבע מצוות בני נח", המהוות מכנה משותף טבעי למערכות המשפט בעולם. שימור עבירה פלילית בספר החוקים מבלי לאכפה גורע מאמון הציבור בשלטון החוק.
ראוי שתמונה ועדה ציבורית בראשות שופט עליון בדימוס, שתבחן את עיקרון הסוב-יודיצה לעמקו ותמליץ על מודל חליפי שיאזן את הצורך בהליך משפטי נקי מול עקרונות חופש הביטוי וחופש העיתונות. יש להתחשב בזכות הציבור לדעת (במובחן מהסקרנות הרכילותית) ובאתגר שמעמידים כלי התקשורת המקוונים והרשתות החברתיות.
על המודל החליפי להיות מוגדר, צר בתחולתו ובר-אכיפה. אחרת, אין מנוס מביטול המודל הקיים, לו יש חיות רק בבחינות סטודנטים למשפטים ותלמידי בגרות.
■ הכותבת היא שותפה במשרד עורכי הדין רון גזית, רוטנברג ושות'.
