אני לא אוהב ויוניה Viognier. או לפחות כך חשבתי עד הטעימה הנוכחית. חג השבועות הפך בשנים האחרונות, כפי שיודעים קוראיהם הנאמנים של מדורי היין באשר הם, מחג הגבינה הלבנה ושקיות המים מהמרפסת, לחג היין הלבן וגבינות מחלבות הבוטיק. תעלול שיווקי שכזה, אבל מה לנו כי נלין.
מכיוון שלא התחשק לי לעשות שוב שוק יין לבן במדור החג, החלטתי להקדיש אותו, בצניעות, לזן הוויוניה. זה הפך בשנים האחרונות לבון-טון הלבן של תעשיית היין המקומי, המחפשת עדיין את דרכה, ותוך כדי כך יורה לכל הכיוונים. בתוך כמה שנים הייתה סצנת היין המקומי לזירה רוחשת וגועשת, עם מאות יקבים ועם עשרות זני ענבי יין, ומתעשייה קטנה המתאמצת בכל כוחה להחליט איזו צורה וטעם צריכים להיות לקברנה ולשרדונה המקומיים שלה, הפכה למעבדה חיה של ניסיונות. ככה זה בארצות יין צעירות יחסית, ונראה שככה זה גם צריך להיות. אחרת לעולם לא נדע מה מתאים.
אחד האזורים החשובים שאליהם נושאים עיניים לא מעט מיינני ישראל בשנים האחרונות הוא עמק הרון שבצרפת. האקלים הדומה גרם לרבים וטובים לעשות ניסיונות כמעט בכל זן המגיע משם. ולכן אך טבעי הוא שאחרי זני הסירה והגראנש האדומים - ולצדם גם זנים פחות מוכרים כמו המורבדר ואפילו המרסלן האלמוני, שעשה עלייה אצל רקנאטי לאחרונה - שהתאקלמו כאן היטב (הגראנש היה כאן גם בגלגולה הקודם של התעשייה, בדמות הרוזה המיתולוגי של כרמל), הגיע גם תורם של הזנים הלבנים של האזור ובראשם כמובן הוויוניה.
אם להיות קצת שטחי (התמחות גדולה שלי), הוויוניה הוא השרדונה החדש. זן שהיינות המיוצרים ממנו הם כמעט תמיד גדולי גוף ועוצמתיים, כמעט בומבסטיים בטעמיהם העשירים. יינות מלאים, רכים ומתחנפים, שיכולים בקלות להחליף את היין האדום המסורתי המוגש לצד מאכלי בשר, לפחות כאלה שאינם מגיעים ממחלקת ה"אדום-אדום", אם כי אפילו בה אפשר לפעמים להעז ולנסות להמיר את האדום הנצחי בוויוניה (או בשרדונה) כשמדובר נגיד בקרפצ'ו. סימני ההיכר הקלאסיים של הוויוניה הם ניחוחות וטעמי דבש, ולצדם פירות טרופיים, אפרסקים ואגסים, ובדרך כלל גם המון עץ, תוצאת היישון בחביות, חלק גדול מהן חדשות, פעולה שיצרנים רבים נוקטים אותה בפוגשם זן אגרסיבי שכזה.
מקורו של הזן, ככל הנראה, הוא דווקא בקרואטיה של ימינו, משם התגלגל, בעזרתם האדיבה של הרומאים כמובן, לצפון עמק הרון, ולימים מצא את ביטויו המושלם ביינות הכפר קונדריה (Condrieu) וששת שכניו, הרשאים להשתמש בשמו אף הם. בעמק הרון (ולפעמים גם אצלנו) משתמשים הייננים לעתים במעט מאוד ויוניה לבן כדי "לרכך" מעט את טעמיו של זן הסירה האדום.
מעמק הרון נדד הזן במאה ה-20 לרחבי העולם והתאקלם היטב גם בקליפורניה ובמחוזות יין אחרים בארצות הברית ובאוסטרליה, ולאחרונה כאמור גם בישראל. ישנם כמה ייננים הנשבעים בשמו של הזן הבריון הזה, ואחרים השומרים עדיין על קצת איפוק. נעמה סורקין מיקב דלתון (על הויוניה שלה ראו במסגרת), חושבת שאין לנו הזכות שלא לנסות זנים חדשים (צודקת) ובתור שכאלה, הויוניה הוא כמעט הכרח, בהיותו זן ים תיכוני שכזה.
ואני הקטן רק אוסיף ואומר שאחרי הטעימה הזו גם אני השתכנעתי. גם אם באופן אישי אמשיך לדבוק בסוביניון בלאן ה"רזה" שלי, יש כאן ויוניה ראוי, והרבה למעלה מזה.
ויוניה, טעימת רוחב
ויוניה הרי גליל 2013. הויוניה הפשוט והזול מכולם, ולטעמי גם אחד הכי כיפיים. נחסך ממנו היישון בחביות העץ ולכן הצליח להישאר רענן וחומצי, לא עניין של מה בכך עבור הזן הזה. 48 שקלים, כשר
ויוניה דלתון רזרב 2013. נעמה סורקין מדלתון נתנה לשמרי הפרא שעוטפים את הענב המקורי בכרם להתסיס עבורה את הויוניה שלה, ולא השתמשה בשמרים מתורבתים; הליך נועז, שהולך וקונה לו שביתה בקרב ייננים צעירים מהדור החדש. התוצאה עשירה מאוד, מלטפת ורכה, וגם כזו שתרוויח מעוד שנה או שנתיים של יישון בבקבוק. 89 שקלים, כשר
ויוניה ירדן, יקבי רמת הגולן 2011. זה אמנם קצת לא פיר, אבל הצלחתי לשים יד על בקבוק מבציר 2011 (גם אתם יכולים, זה בסדר), ולכן נהניתי מיין לבן בוגר ומרוכך במיוחד, משהו שענבי הויוניה (כמו השרדונה) יכולים להרוויח ממנו לא מעט נקודות זכות. יופי של יין בגבולות הז'אנר הלבן העשיר והשמנוני, זה שממנו אני נוטה כאמור להסתייג (טעם אישי בלבד). 65 שקלים, כשר
ויוניה מרום גליל, יקבי כרמל 2013. עוד ויוניה שלא מתעקש להיות מפלצת מבושמת וכבדה, אלא שומר על הדברים בצד הקל שלהם ועושה זאת בחן רב. יין חדש לגמרי מבית היוצר של כרמל. חומצי כדבעי, מרענן ומקסים. 65 שקלים, כשר
2011 Guigal ,Condrie. היישר ממכורתו הקלאסית בצפון עמק הרון, מיקבי גיגל המכובדים, הנה דוגמה לדבר האמיתי. כבד, מבושם וחמאתי, עמוס בטעמי פירות יבשים וטרופיים אבל מורכב ומרתק כל-כך, שזה כמעט לא מפריע לטעם החמוץ שלי. 290 שקלים