איך אפשר להסביר את נורמות הניהול ברשת הספרים סטימצקי שנחשפו כאן בשבועות האחרונים? מצד אחד חובות עצומים, הפסדים מתמשכים ומשבר תזרימי שמאיים להוביל לקריסת הרשת - ומצד שני תשלום שכר של 130 אלף שקל בחודש למנכ"לית איריס בראל, ובונוס בגובה 5 משכורות, שהוענק לה (כמו גם ליתר הבכירים ברשת) השנה, בזמן שהחברה מפסידה ונמצאת על סף חדלות פירעון.
ועוד תעלומה: כיצד ניתן להסביר את המענק המיוחד המובטח לבראל על-פי תנאי העסקתה, בהיקף של לא פחות מ-7 מיליון שקל, אם סטימצקי תימכר בתקופה הקרובה?
הענקת "מצנח זהב" שכזה למנכ"ל במסגרת מכירת החברה שבניהולו היא אמנם פרקטיקה מוכרת במגזר העסקי, אבל המקרה של סטימצקי שונה לגמרי. כאן לא מדובר באקזיט - להיפך: אם אכן תועבר הבעלות ברשת, יהיה הדבר רק כדי לאפשר לה להמשיך להתקיים, בעסקה שבה כל כספי התמורה ישמשו לכיסוי החובות שצברה.
אז מה היה לנו עד כאן: רשת כושלת שבה המנכ"לית דואגת לסדר לה שכר עצום, בונוס שניתן לה גם בשנים של הפסדים, ומענק של מיליונים במקרה של העברת בעלות. כל אלה מעלים את השאלה המתבקשת מי הם בעלי השליטה שאפשרו לנורמות מקולקלות שכאלה להתקיים בסטימצקי? ובעיקר - מדוע?
רון לובש ואמיר קס המנוח, מנהלי קרן ההשקעות מרקסטון, הם אלה שמינו את בראל לתפקיד מנכ"לחת סטימצקי למרות היעדר ניסיון ניהולי קודם בתחום הקמעונאות, הם שאישרו את חוזה ההעסקה שלה, והם אלה שדאגו להזרים עוד ועוד כספים לרשת המפסידה בשנים האחרונות.
לעולם לא נדע כנראה מה עבר בראשם של השניים, אך סביר להניח כי אם היה מדובר בהשקעה שבוצעה מכספם הפרטי, המצב בסטימצקי היה כיום שונה לחלוטין. אבל ככה זה כשאתה מנהל את כספם של אחרים (ודמי הניהול מובטחים): כשההשקעה מצליחה - אתה שותף ברווחים; כשהיא נכשלת, כמו במקרה של סטימצקי - אתה לא מסכן כמעט דבר. מי שישלם את המחיר יהיו משקיעי הקרן, הספקים ועובדי הרשת.