דייויד בלאט / צלם: רויטרס
1. הפסטיבל המינורי (באופן יחסי) שהיה כאן בסוף השבוע אחרי החתימה של דייויד בלאט כמאמן ראשי בקליבלנד קבאלירס, אולי קשור לענייני מונדיאל או אולי לראשוניות ההיסטורית ששמורה לעמרי כספי וגל מקל. אבל ההישג של בלאט מאפיל באופן טוטאלי על אלו של מקל וכספי. קודם כל כי המעברים הללו מאימון קבוצות אירופיות לאימון ב-NBA לא קיימים. בעוד שבארה"ב פתחו מזמן את הגבולות לשחקנים אירופיים (כ-300 שחקנים) וכספי ומקל היו עוד שניים ברשימה - מחסום הברזל כלפי מאמנים מאירופה כמעט מעולם לא הוסר. מבין שלושת המאמנים המעוטרים ביבשת בעשור וחצי האחרונים - מסינה, אוברדוביץ' ופיני גרשון - האיטלקי היה היחיד שהצליח לקבל ג'וב, וגם זה רק בתור עוזר.
למה בלאט, הפחות מעוטר ופחות מצליח כן - והם לא? כי החשדנות האמריקאית כלפי מאמנים אירופיים בכל זאת קיימת: בלאט מחזיק את הקלף החזק ביותר: הוא אמריקאי, מתנהל כאמריקאי, התחנך כאמריקאי. מישהו רואה מצב שקבוצה אמריקאית הייתה מצליחה לעכל את האישיות של אוברדוביץ', ונותנת לו ג'וב כמאמן ראשי? מישהו רואה את פיני גרשון, בגדולתו המקצועית, מאמן ב-NBA?
הכי מפתה להגיד שלצ'אנס שמקבל בלאט, מאמן שמגיע מאירופה, עשויה להיות השלכה בעוד כמה שנים על משרות אימון נוספות שיגיעו למאמנים ביבשת. אבל ההיסטוריה מראה שזה לא קורה. מייק דאנטוני נחשב עד היום למאמן "האירופי" הראשון ב-NBA. הוא הגיע לאמן את יוטה ג'אז ב-1998, אחרי שבע שנות אימון במילאנו ובטרוויזו. אבל בדיוק כמו בלאט, הוא לא היה המאמן הכי מעוטר אז באירופה, אפילו רחוק מזה. הוא החזיק בקושי בזכייה אחת בגביע קוראץ' עם מילאנו, ועוד בתקופה שבה איטליה עדיין החזיקה במעמד חזק מאוד בכדורסל האירופי. אבל הוא היה אמריקאי מווסט וירג'יניה. ובשקלול הסופי זה הספיק לו כדי לקבל משרה ב-NBA.
2. בלאט אמנם מגיע ממועדון לחוץ ומלחיץ. אבל הוא מגיע לליגה שהפכה בעשור האחרון לג'ונגל עבור מאמנים, ליגה חסרת רחמים, ועורפת ראשים כמו שמעולם לא הייתה. בעונה שעברה פוטרו מספר שיא של 13 מאמנים ב-30 הקבוצות ב-NBA. מבין 30 הקבוצות בליגה רק ארבעה מאמנים הגיעו לקבוצה לפני שנת 2010. והנה עוד נתון מדהים שבלאט מן הסתם מכיר אותו: 18 קבוצות יפתחו את עונת 2014/15 עם מאמן אחר מזה שהיה להן בסיום עונת 2012/13.
המשימה של בלאט תהיה מורכבת פי כמה. הקבאלירס הוא כבר לא ארגון שמגלגל 20 מיליון דולר בעונה אלא 145 מיליון דולר, ארגון ששווה חצי מיליארד דולר; הוא מגיע לקבוצה שכבר ארבע עונות שקועה בבוץ ומדשדשת כאחת הגרועות במזרח (מקום 15, מקום 13, מקום 13 ומקום 10 בעונה האחרונה); הוא מגיע לקבוצה שהבעלים שלה, דן גילברט, הפך מאז העזיבה של לברון ג'יימס ללא סבלני כלפי המאמנים שלו: את מייק בראון, שפיטר ב-2010, הוא החזיר בתחילת העונה הנוכחית אחרי שהודה כי זו "הייתה טעות גדולה לפטר אותו". אבל פיטר אותו שוב אחרי עונה, למרות שהקבוצה הראתה שיפור, כי "כדורסל זה עסק קשה".
לבראון לא עזרה העובדה שהיה חתום על חוזה ארוך טווח של 20 מיליון דולר לארבע שנים, ורק שנה אחת בחוזה עברה. גם ביירון סקוט, המאמן שהיה בתקופת התפר בין שתי הקדנציות של בראון, פוטר אחרי שלא הצליח לספק את הבוס.
בלאט, אם כן, מגיע לקבוצה שהסבלנות של הבעלים שלה הולכת ומתקצרת. והיא תהיה קצרה עוד יותר השנה לאור העובדה שהבחירה מספר 1 בדראפט העונה ששייכת לקליבלנד. כדי לשרוד, הוא יצטרך כמעט בוודאות לעשות פלייאוף, לראשונה מזה ארבע עונות יבשות. מי שעקב אחרי תצוגות האימון של בלאט והיכולות שלו בשנים האחרונות להתנהל כאנדרדוג מול הנהלות ומול קבוצות, לא יכול להמר נגדו.